מעלות נדירות



החום היה בלתי נסבל. היו מערות קרות בבטן האדמה, וגם מערות חמות למדי, ות'אראס חשב שהוא כבר ראה את כולן, אבל המערה הזאת הייתה מעבר למה שהוא היה מסוגל לשאת. אפילו כשהדם עזב את גופו, זורם דרך הפצע העמוק בבטנו, הוא לא הרגיש את הקור מחלחל במקומו, אלא רק חום מחניק שגרם לו להזיע ולאבד נוזלים יקרים. הוא התחיל להרגיש מסוחרר.

תחשוב, הוא אמר לעצמו. תשאר מרוכז. הכוהנת בטחה בך, הכל תלוי על כתפייך. הוא הביט שוב על הבקע הגדול במרכז המערה, לבה רותחת מבעבעת ממנו החוצה לשני נהרות שחצו אותה לשניים. ואני צריך להיות בצד השני, הוא חשב במרירות.

הנהרות היו צרים מספיק כך שהוא יכל לקפוץ מעליהם בקלות - זאת, כמובן, אילולא הצלע שבקעה מתוך מותנו ומנעה ממנו לקום מהרצפה. ודאי הייתה דרך נוספת. הוא עבר בראשו על הכשפים שנותרו לו להטיל, אבל הוא הכין יותר מדי כשפים לקרב, ומעט מדי למצבים כאלה.

רעש חבטה עצום נשמע מהפתח שממנו הוא נכנס, ומשך את תשומת ליבו. למעשה, הוא הופתע שהיצורים שהוא הקים לחיים מקירות הסלע הצליחו להעסיק את שד האוסילות' זמן כל כך רב. הוא ידע שאין להם באמת סיכוי, והוא קיווה שהם יקנו לו את הזמן שהוא צריך, אבל הפציעה גרמה לזמן לאבד ממשמעותו. לרגע הוא שקל להיכנע לסחרחורת, לתת לשד לתלוש את העצמות מגופו, ולהניח למנעול הכוכב.

לא, הוא אמר לעצמו. אתה אחד התורור-באראק, ת'אראס. כישלון כזה הוא מתחתייך. אתה תקנה כל שנייה שאתה יכול, ותלחם עד הרגע האחרון גם אחרי שהמשימה הושלמה. הוא ראה תנועה בכניסה היחידה למערה, ומילות הלחש עלו על שפתיו. חזיז ברק התרסק לתוך תקרת פתח הכניסה, וסלעים החלו לקרוס ממדף הסלע הבלתי יציב שמעל, חוסמים את המעבר. צעקות נשמעו מהעבר השני, ואז הוא ראה משהו קופץ, מדלג בין האבנים הנופלות ומחמיץ את כולן באופן כמעט קסום, נוחת על האדמה בחן.

לקח רגע לראייתו המטושטשת לזהות את אבירת השמש, שיערה החום אסוף בקפידה מאחורי ראשה, עיניה הירוקות רושפות.

"את?" ת'אראס שאל בתדהמה. "את עדיין חיה?"

האבירה קמה מהאדמה, אחרוני הסלעים מתרסקים לאדמה מאחוריה. היא שלחה מבט רווי שנאה אל ת'אראס. "פעם הבאה שתצטרך להרוג מישהי, סיים את העבודה במקום להשאיר אותה לגווע ברעב." היא ייצבה את הקלשון שבידה, וכיוונה את קצהו אל ת'אראס. "למרות שאני לא בטוחה שתהיה לך הזדמנות לנצל את פנינת החוכמה הזאת."

ת'אראס הרים את ידו שוב, מקווה לתפוס אותה כשאינה מוכנה, וחזיז ברק נוסף יצא מאצבעותיו - אבל הפציעה האטה אותו יותר מדי, והאבירה התחמקה בקלות. לפני שהוא הספיק לנסות לשלוף כישוף נוסף, שיני הקלשון היו מרחק שערה מעיניו, והוא נשען לאחור, קפוא במקומו. ת'אראס לקח נשימה עמוקה, בוהה בקלשון.

"קדימה," הוא אמר, עוצם את עיניו, משתדל להדחיק את הפחד. "סיימי עם זה. לחמת בכבוד, אבירת שמש, ותפסת אותי ברגע של חולשה."

החשיכה נותרה כפי שהיא, ואיתה החום הכבד. לקח קצת זמן לפני שאזר את האומץ לפקוח את עיניו ולראות את הקלשון מרחף מול פניו. הוא ראה היסוס בפניה, וחשף את שיניו למראה חולשתה. הוא שקל לנסות לשנות את דעתה, לגרום לה לחוס עליו, אבל לא היה לו מושג איך לעשות דבר כזה - הוא היה איש של מעשים, לא של מילים. הוא לא האמין שהיא תקשיב, בכל מקרה.

"למה?" היא שאלה, כעס ממלא את קולה. "פגשתי עשרות תורור-באראק שברחו ממערות השחור ומצאו את דרכם שוב. תמיד שכנעתי את חברי למסדר שילידי המערות אינם מרושעים באופן עיוור. למה שתחפש להצית את מנעול הכוכב?"

הוא ניסה לצחוק, אבל הצליח להוציא רק שיעול גרוני. "למה את חושבת שאני חייב לך הסבר?" הוא שאל בעוויה של כאב.

היא הביטה בו בקרירות, הקלשון נותר במקומו. "אחרי שהשארת אותי בבור באדמה ללא יכולת לצאת, ונתת לי למות ברעב, אני מניחה שאתה חייב לי לפחות ארוחה דשנה. מכיוון שלא תספיק לגמול לי באחת, אני מוכנה לתת לך להמיר אותה בהסבר."

ת'אראס הביט באבירת השמש, ושפתיו התעקלו בחיוך. "זה לא משנה. המועצה הגדולה שלך מילאה את ראשך במה שלא יהיה שהם בחרו לומר." כאילו תחת אות, צעקות נשמעו מצידו השני של הפתח החסום של המערה, ואחריהן קול מתכת חובטת באבן. משוטטי מנהרות, ת'אראס חשב בתיעוב.

שפתיה של האבירה התהדקו, ועיניה הצטמצמו. "נסה אותי."


קאיירי חשבה שהיא הבינה את העולם בצורה די טובה. לרוב היא צדקה. היה לה סוג של הימור כזה עם עצמה, שהיא תדע לנחש מה אנשים יעשו עוד לפני שהם החליטו שיעשו זאת; היא לרוב הצליחה. אבל מדי פעם, מישהו לחלוטין חמק מתחת לרדאר שלה. מדי פעם, אנשים עשו דברים שסתרו את דרכו של העולם שלה, ולא היה דבר שהיא שנאה יותר.

המכשף היה אחד מאותם האנשים. לתורור-באראק היה מוניטין מטריד, אבל גם הם פעלו תחת מערכת החוקים שלהם, בחינוך שלהם. אבל זה?

המכשף נשם נשימה עמוקה, הדם מבטנו בוקע בפעימות איטיות. לא נותר לו זמן רב, היא חשבה בזעף. "את עומדת עכשיו מעל מנעול הכוכב," הוא אמר, מנסה לשמור על קולו חזק. "המקום העתיק בו האלים חתמו את בריאת הדומם, והחלו לשקוד על החי. זה היה בימים העתיקים, לפני שכרתו את ברית הנייטרליות ממעורבותם על פני האדמה."

"את זה אני יודעת," היא אמרה בחוסר סבלנות. "המקום היחיד שראיתי מעלה דמעה אצל משוטט מנהרות חוץ מבית מרזח טוב. מקום קדוש שחיללת כשהנחת את רגלך בכוורת המערות הזאת."

"הא!" הוא אמר. הוא הרים את ראשו במאמץ ניכר, וירק לתוך נהר הלבה, המים מעלים עשן. "זה מה שאני חושב על קדושת המשוטטים. האלים נתנו להם את מנעול הכוכב כדי שישמרו עליו, אבל ביהירותם, הם שכחו מה משמעות הדבר. הם חושבים שהם אמורים להגן עליו מפני שדים ושודדי אוצרות, והם נכשלו גם בכך, אפילו שזאת כלל לא הייתה הכוונה המקורית."

"מה אתה יודע על כוונת האלים?" קאיירי שאלה בחשד.

"רק את אשר סיפרה לי הכוהנת הגדולה," הוא אמר במבט חמור סבר. "מנעול הכוכב נועד להגן על חיי פני השטח מלהבות הכוכבים בשמיים. הגמדים נועדו לשמור עליו כך שימשיך להסתובב, ובכך ימשיך לשמור את כל החיים."

קאיירי הביטה בו בחשד זהיר. הדברים שלו נשמעו מופרכים, המצאות של אדם גוסס, אבל הם היו הסבר שהתאים לעולם שהיא הכירה: זה הסביר מדוע המכשף שעט אל מנעול הכוכב, גם אם זה נראה לא סביר. התמונה שהתצרף הרכיב לא הייתה הגיונית, אבל לפחות החלקים התחברו. רעש המכושים של משוטטי המנהרות בקצה השני של המערה שקרסה המשיך באופן קצבי כמעט, וקולם המתקרב הבהיר שהם מתקדמים במהירות.

"גם אם זה היה נכון," היא אמרה בהגיון. "מועצת השמש הגדולה הייתה יודעת על כך. הם בני אלמוות. אם הם זוכרים את הבדיחה הגסה הראשונה שהומצאה, אני בטוחה שהם יכולים לזכור את הפרט הזה. הם לא היו מניחים לעולם למות."

"הא!" הוא פלט, וירק שוב לתוך נהר האש, יותר דם ממים יוצאים מפיו. לקח רגע לפני שאזר את הכוחות כדי לדבר שוב. "מועצת השמש. זריזה למנוע מאחרים לשנות את העולם שהיא מכירה, אבל איטית באופן רשלני בכל מה שנוגע לייזום שינוי בעצמה. המועצה הגדולה כבולה לצורך שלה בהחלטות פה-אחד. גם אם הם היו מצליחים להחליט לעשות משהו בעצמם, הם היו מעבירים עשרות שנים בבחירת האדם הנכון לביצוע המשימה."

המכשף הביט בה לפתע, ועיניו המטושטשות התמקדו פעם נוספת. זה היה כאילו הוא ראה אותה בפעם הראשונה. "אבל את פה," הוא הוסיף. "את נבחרת על ידי המועצה כדי לעצור אותי, אבל את רואה מה קורה סביבך. ההשפעות ודאי כבר החלו בעולם העליון, ראית אותם בעצמך. להצית מחדש את מנעול הכוכב זו הדרך היחידה שלנו להציל את עצמנו."

קאיירי היססה. היא בעצמה העבירה את הדיווחים למועצת השמש: קרחת יער מלאה בחיות מתות, בלי זכר של רעל בגופן; עננות אור ירוקות בוהקות בשמי הלילה. כוח משונה כלשהוא היה בפעולה. אבל היא ידעה איך עבדה המועצה הגדולה - היא יכלה להיות מאוד… איך לתאר זאת... סבלנית. חיים אינסופיים גרמו לאבירי השמש העתיקים לשכוח את משמעותו של הזמן. היא קיבלה את החלטתה באותו הרגע. "מה השם שלך, תורור-באראק?"

הוא הביט בה. נדמה שהאנרגיה המחודשת שלו זלגה החוצה שוב, אבל היא ראתה ציפייה בעיניו. "ת'אראס."

"ובכן, ת'אראס," היא אמרה, מביטה מסביב. "מה התכנית שלך?" החום היה יוצא דופן; היא הודתה לאלים על שהיה לה שיקול הדעת לבקש מהם הגנה בפני הלהבות. היא משכה את הקלשון חזרה אליה.

"צריך להשלים את מעגל הרונות," הוא אמר, קולו ישנוני, דועך. "בגלימות שלי, יש תרשים…"

היא התקרבה אל המכשף. לרגע היא היססה - מה אם זה היה תכסיס? מה אם הוא המתין עם סכין? היא שלחה מבט אחד לעיניו, וידעה שהוא נושא איתו סכין כזאת; היא ידעה שהייתה לו המיומנות לדקור אותה כשתתקרב. אבל היא ידעה, עוד לפניו, שהוא לא יעשה את זה. היא הניחה את ידה על בטנו בעדינות, ובמקום לחטט בכיסיו, היא עצמה את עיניה ולחשה מילות תפילה. הפצע התאחה, צבע חוזר ללחייו של המכשף. כשהיא פקחה את עיניה, היא ראתה שידו החליקה לתוך גלימתו, ואחזה בסכין הנסתרת בפנים. היא המתינה עד שראתה את שריריו נרפים, ואז התרוממה, מושיטה את ידה כדי לעזור לו לקום.

הוא הביט בידה בחשד. "מה שמך, אבירת שמש?" הוא שאל, קולו חזק יותר עכשיו.

"אני קאיירי, בת ראהאס, שומרת יערות הדרום."

"אם משוטטי המנהרות יגלו שעזרת לי, הם יוציאו אותנו להורג," הוא אמר, נראה מופתע לשמוע את המילים יוצאות משפתיו.

"אם לא הייתי עוזרת, הם היו מוציאים אותך להורג," היא אמרה, ידה עדיין מושטת בסבלנות קדימה. "את שנינו… אני פחות בטוחה."

הוא הביט בה שוב, ואז קיבל את ידה. היא הרימה אותו לרגליו, והניחה את ידה על כתפו כדי לייצב אותו אחרי שנעמד. מקרוב היא ראתה הפתעה בהבעתו, ואפילו מידה של כבוד, וידעה שהוא דבר אמת.

"עיוורון הוא חולשה נפוצה," ת'אראס אמר בשקט, ידו עדיין אוחזת בשלה. "ותבונה היא מעלה נדירה. העולם בר מזל שאת אינך אדם נפוץ, קאיירי בת ראהאס."

קאיירי התאמצה שלא להסמיק, והסיטה מבטה אל באר הלבה במרכז המערה. "כדאי שנמהר," היא אמרה, קולות הכרייה הולכים ומתחזקים. "אם אני לא טועה, אתה עוד חייב לי ארוחת ערב אחרי זה."


פוסטים אחרונים

הצג הכול

אחים