האצבעות שלה פעמו בכאב אל מול המיתר המתוח של הקשת. היא הייתה צריכה לקחת רגע כדי לאפשר לתודעתה להתנתק מהכאב החד באצבעות ולהתמקד במטרה שעמדה מולה. היא אטמה את העולם שמסביבה, עד שלא נותר דבר מלבד שני המטרות שצעדו באיטיות, נושאים את גופה של איילה ביניהם.
לאנה לקחה נשימה עמוקה, ואז הוציאה אותה החוצה באיטיות. עיניה היו ממוקדות. חץ אחד היה דרוך על הקשת, החץ השני היה בין פרקי אצבעותיה, ממתין. השרירים שלה היה מתוחים אבל יציבים. היא חיכתה רגע לפעימת ליבה, ואז שחררה את החץ, לא ממתינה לראות אותו פוגע לפני שדרכה את החץ השני, וירתה אותו מיד אחרי פעימת ליבה הבאה.
היא הרשתה לעצמה רגע כדי להביט על מטרותיה. החץ הראשון חדר היישר דרך העין של הלוחם הברברי, מפיל את הקסדה דרך אחורי גולגלתו. החץ השני חדר היישר דרך שריון העור לתוך ליבו של הסייר השני. היא הורידה את הקשת, ובחנה את אצבעותיה. השלפוחיות התנפחו ופעמו בכאב, אבל עדיין לא הזדהמו. תוצאה של שבועות ארוכים מדי שבהם היא השתמשה בקשת מדי יום. היא פלטה אנחה עייפה, וזינקה מטה מהעץ במיומנות מתורגלת, מתגלגלת על הרצפה מכוסת העלים ומתיישרת.
רק כדי להבין שאחד הברברים נעמד על רגליו. ליבה החסיר פעימה כשהוא הסתער, פולט שאגה עצומה ומתעלם מהחץ שבקע מחזהו. לאנה בקושי הספיקה לשלוף את סכין הציד שלה כשהחרב נחתה מולה, מפספסת אותה במספר שיערות. היא זינקה לאחור בתנועות מתורגלות, אבל הלוחם הסתער קדימה, פונה יחד איתה, לא נותן לה רגע לנשום. למזלה, היער היה השטח שלה, לא שלו. הוא מעד על שורש לשבריר שנייה, בקושי מסיט את מבטו לפני שהוא מרים את חרבו, אבל זה הספיק ללאנה לכוון. הסכין הוטלה, והחרב הונפה על האדמה בפעם האחרונה, הברברי נופל איתה, הסכין בוקעת ממצחו.
לאנה התנשמה, ליבה פועם במהירות. היא לא הייתה מיומנת בקרבות פנים אל פנים. בתור סיירת היער העתיק, היא הייתה ציידת מיומנת, ואומנה בדרכי החנית, הסכין והקשת, אבל מעולם לא הצליחה לקבל את ההחלטות המהירות הדרושות עבור קרב כזה. בדרך כלל היא הסתמכה על בני היער כדי שישמרו על המרחק בינה לבין אויביה: ת'ורוס, הדוב הנאמן שלה, וקריאל, חברה הנץ. שניהם נהרגו מחציהם וגרזניהם של הברברים. הראשון קנה לה את הזמן שהיא הייתה צריכה כדי להמלט, השני נפל כשניסה להעביר אזהרה לטאיוואס על הצבא המתקדם. היא הרגישה חלל ענק נפער בליבה כשהיא נזכרה בקורבנם. היא קפצה את אגרופיה הפצועים, ובפרץ של זעם ירקה על גופתו של הלוחם על האדמה. היא שנאה את הברברים העוטאקים על שהרגו את חבריה, ועל שגרמו לה להילחם למרות שהאמינה בקדושת החיים. היא חידשה את שבועתה לגרום לעוטאקים לשלם על כל צעד.
היא הרחיקה את חרבו של הלוחם והפכה את גופתו. הסכין שלה בצבצה ממצחו, והחץ שלה בקע ישירות מהלב, חודר את השריון כראוי. היא עמדה מבולבלת רגע. היא ידעה שהלוחמים העוטאקים יכלו להמשיך לתקוף לכמה רגעים גם כשליבם היה פצוע, אבל להמשיך להילחם ככה…
התשובה היכתה בה כמו אלה בפנים. תאוות דם. היא אספה את הסכין שלה בזריזות, ווידאה שהמיתר של הקשת שלה לא נקרע בקרב. היא אספה בחופזה את החצים מגופו של הלוחם השני, מזנקת אל העצים בתנועות מהירות, נעה דרום מזרחה.
זה היה מסוכן, לנוע בכיוון מסלול הצעידה של הכוח העוטאקי, אבל היא הייתה חייבת לדעת. העוטאקים היו לוחמים מיומנים בפני עצמם, אבל מה שהפך אותם לצבא מחריד כל כך היה תאוות הדם שלהם. גם תאווה שהם חשו באופן טבעי, אבל גם השפעה של השאמאנים שלהם: הקסם שלהם גרם לכך שכל אדם שנספה בקרב חיזק את כל הלוחמים העוטאקים בסביבה, והעניק להם את הכוח להמשיך להילחם כשבדרך כלל היו קורסים, נתן לזרועותיהם את הכוח הנחוץ כדי לחדור שריון ולטפס על חומות. ראאק, המצביא העוטאקי, ידע את זה היטב. לפני שקרב החל, הוא טבח בשבויים שלהם, הופך את הצבא כולו לסערה בלתי ניתנת לעצירה. אם הלוחם העוטאקי הושפע מתאוות דם, זה אומר שייתכן שהקרב החל.
היא ראתה בקלות סייר ברברי מסתתר בין העלים, וכיוונה את מסלולה כך שתחלוף בלי שישים לב. כשהתקרבה למרכז השיירה, הרעש גרם לליבה לצנוח. קול רטוב של פלדה פוגעת בבשר, לצד צווחות כאב ואימה, מלווות בזימורים הגרוניים של הכוהנים העוטאקים. היא הספיקה לחטוף רק מבט אחד בשאמאנים מניפים את המצ'טות שלהם, כורתים ידיים מתגוננות, תולשים ילדים מזרועות הוריהם, חרבם מגואלת בדם.
לאנה הייתה צריכה רגע אחרי שהפנתה את מבטה כדי להתעשת. היא הרגישה סחרחורת חזקה, וחולשה בכל גופה. היא חיבקה את העץ בכוח כדי לא ליפול. היא הייתה עייפה, כל כך עייפה… היא רצתה שכל זה פשוט יסתיים. היא רצתה שהעוטאקים יעזבו את היערות שלה, וייתנו לה לנוח במשך שבוע שלם. היא רצתה לחזור לאמה בטאיוואס ו-
עיניה נפקחו שוב. טאיוואס. היא קמה לרגליה בפאניקה, וזינקה מעץ לעץ, עושה את דרכה אל העץ הכי גבוה בסביבה, הזהירות לעזאזל. היא השתרכה במעלה העץ בפאניקה, מוצאת ענף עבה מספיק כדי לעמוד עליו, מרימה את מבטה מזרחה.
טאיוואס בלהבות. היא הרגישה את ליבה דומם. העיר העתיקה, על קצהו של היער הקדוש, בוערת ומכוסה בלוחמים ברברים תאווי דם. היא הרגישה את אחיזתה מתרופפת. הכל היה לשווא. הפירות הרעילים בתוך הסלסלות, המלכודות לקבוצות הסיור, הכל היה לשווא. העוטאקים הצליחו לכבוש את טאיוואס.
לאנה בקושי הבינה מה קרה כשחץ ננעץ סנטימטר מראשה. היא נבהלה כל כך שהיא נעה הצידה ומעדה, נופלת, ידיה מנסות להאחז בענפים ללא הצלחה עד שרגלה נתפסה בין זוג ענפים עבים. היא הרגישה כאב חד כשהקרסול שלה נשבר וצעקה, תלויה הפוכה באוויר. היא בקושי הספיקה להסתכל מסביב כשסייר שהתחבא על העץ חבט בראשה עם מגנו, והכל התמלא באפילה.
היא התעוררה באוהל, ראשה ורגלה פועמים בכאב. היא ניסתה להזיז את ידיה, וגילתה שהן כבולות. אנקת מחאה ברחה מפיה, והיא ניסתה לפקוח את עיניה הנפוחות. התמונה שמול עיניה שחתה כאילו הייתה מתחת למים.
"השבויה שלי התעוררה סוף סוף," היא שמעה קול דובר בשפה הטולאנית של מולדתה, מבטא עוטאקי גרוני משחית אותה. היא הסתכלה מסביב באיטיות. היא זיהתה את חלקו הפנימי של אוהל הפיקוד מהתצפיות שביצעה, עם השולחן הרחב המכוסה במפה, השופרים והחצוצרות המשמשים להעברת פקודות במהלך הקרב. ובמרכז עמד ראאק, בכבודו ובעצמו. המצביא העוטאקי היה גאוותם הגדולה של עמו, ערמומי וכריזמטי כפי שאחרים מעולם לא היו, מה שאיפשר לו להקים את הצבא שאיים על העיר העתיקה ביותר ביבשת.
כבש, לאנה אמרה לעצמה בעמימות. הצבא שכבש את העיר העתיקה ביותר ביבשת. היא הרגישה את גופה מתמלא בקור מהזכרון.
"עשית לנו הרבה בעיות, שומרת יערות קטנה," הוא המשיך, צועד אליה, שריון הפלדה הענק שלו נוצץ אל מול הלפידים שהאירו את פנים המאהל. "את והחברים שלך הזכרתם לי כמה אני שונא את העם הארור שלכם. נלחמים מהצללים, כמו פחדנים, במקום להתעמת בקרב. מקבעים אותנו באדמות הבלתי פוריות של הערבה, ומנסים למנוע מאיתנו את הזכות להילחם על בית טוב יותר."
הכל חלף על פניה של לאנה מלבד קטע אחד. החברים שלך? האם היו עוד טולאנים ביער? היער העתיק היה קדוש, וטולאנים מלבדה לא דרכו בו אלא כדי להתפלל.
"אפילו כשהגענו אל העיר העתיקה שלכם, ברחתם במקום להילחם. זה היה טריק נחמד, למלכד את השערים ואת החומות. אבל מלכודות לא יכולות לעצור עוטאקי תאב-דם. ברגע שאתפוס את שארית החברים שלך, אהיה פנוי לצעוד הלאה, אל קיילאס, ולכבוש גם את הבירה הטולאנית. הצבא הזעום שלכם לא יכול לעצור אותי."
לאנה שאבה את המידע בשקיקה, רגלה פועמת בכאב, וראשה מסתובב. היא לא הרימה את מבטה, חוששת לחשוף את בורותה.
"עכשיו," ראאק אמר, מוציא מחגורתו סכין ארוכה ומשוננת, ומניח אותה על השולחן מולה. "האם את מתכוונת להגיד לי איפה החברים שלך נמצאים, או שאני אזכה ליהנות מלהוציא ממך את המידע?"
מוחה פעל בקדחתנות. הצבא הטולאני עדיין נמצא אי שם. לא הכל היה אבוד עדיין. עם ראאק בראשו, הצבא העוטאקי היה בלתי מנוצח. בלעדיו הוא יתפרק. הוא יתפצל לחתיכות קטנות שיילחמו אחת בשנייה, ויקרוס תחת הסתערות. זה עדיין לא היה לשווא. מאמץ אחרון, לאנה. ואז את יכולה לנוח.
היא מצמצה, והעלתה בראשה את תמונות טאיוואס הבוערת, השבויים הנטבחים. היא עצמה את עיניה, והרגישה את הדמעות ממלאות אותן. "שום דבר לא משנה יותר," היא אמרה, קולה רועד. "טאיוואס נפלה."
ראאק הביט בה בציפייה. "את לא יכולה להחזיר את העיר שלך. אבל את יכולה לזכות במוות מהיר, במקום לצפות בנפילתה של קיילאס מתחת לחרבות השאמאנים. תגידי לי איפה החברים שלך."
היא פקחה את עיניה, ומצמצה, דמעות נופלות, מחזקות את תדמית האישה הטולאנית החלשה שבה האמינו העוטאקים. קולה רעד להפתעתה. "אני יודעת איפה המחנה, אבל יכול להיות שהם המשיכו הלאה."
הוא צעד אליה, הסכין בידו, ושחרר את החבלים מידיה בתנועה חלקה. "תראי לי," הוא אמר, מחווה אל המפה.
היא קמה על רגליה באיטיות, מתקרבת אל המפה, בוחנת אותה. היא לקחה נשימה רועדת, ממצמצת דמעות שוב. היא הביטה אליו. "תבטיח שתתן לי מוות נקי. חץ בלב, כיאה ללוחמת טולאנית."
"אם המידע שלך אמין," הוא אמר, מניח את הסכין לצידו, הרחק ממנה.
היא לקחה עוד נשימה, ועמדה להניח את אצבעה על המפה, כשהם שמעו את הצעקות. הרעש של מתכת על מתכת לווה אליו, ורגע לאחר מכן האוהל נפתח. "גנרל ראאק!" קרא חייל בפתח. "הצבא הטולאני תוקף! הפלוגות אינן ערוכות!"
ראאק הסתובב אליו בסמכותיות, גבו אל לאנה. "תגיד לשאמאנים להתחיל בקורבנות!"
"לא נותרו לנו שבויים, הגנרל! הרגנו אותם כדי לכבוש את טאיוואס!"
"אז שיקריבו עוטאקים! קורבן של מעטים, למען ניצחונו של העם של כולנו. קדימה!" החייל שבחוץ הנהן, ומיהר לרוץ. ראאק התחיל להסתובב, מניח את ידו על קסדתו. "ניסיון מתוחכם, טולאנית, אבל-אאאאגגג!"
הסכין ננעצה היישר בתוך צווארו, אבל הוא הסתובב כאילו הוא כלל לא מוטרד, זרועו מונפת בזעם. לאנה בקושי הצליחה להתחמק, צועדת אחורה, אבל שכחה שקרסולה שבור. היא נפלה אחורה בצעקה, נוחתת על הכיסא עליו ישבה קודם לכן. עוד יד הונפה והיא הרגישה את אוזניה מצלצלות, כל צד פניה מאדים. לפני שהספיקה לזוז, היא הרגישה אצבעות מתלפפות סביב צווארה, וגופה עלה לאוויר, מרחף מעל האדמה.
היא הרגישה את האצבעות מתהדקות, תאוות הדם נותנת להם כוח על טבעי. הסחרחורת בראשה הייתה חיה, מסובבת את העולם ומנקדת אותו בכוכבים בוהקים. "בסוף את כן תתרמי למותו של הצבא הארור שלך," ראאק סינן, אצבעותיו מתהדקות. היא הרגישה דם מהמקום בו ציפורניו חודרות דרך עורה, הרגישה את קנה הנשימה שלה מתחיל להיכנע תחת הלחץ. היא ניסתה לבעוט, לשרוט את עיניו, אבל הזרוע שלו הייתה ארוכה מדי. החבטות שלה הפכו יותר ויותר איטיות, כמעט כמו מתוך חלום. אצבעותיו התהדקו קצת יותר לרגע, והיא חשבה שזה נגמר. אז הוא שיחרר אותה, והיא נפלה לרצפה, נאנקת ומשתעלת, שואבת חמצן יקר לריאות בוערות.
כשהרימה את ראשה, היא ראתה ראש החץ בוקע מבין עיניו של ראאק. לוחם עמד בחזית האוהל, לבוש במדים הירוקים הכהים של הסוונראס, מתנקשי הצבא הטולאני.
"קדימה, לוחמת צעירה," הוא אמר, מושיט לה את ידו. "טאיוואס נפלה, אבל הקרב רק החל. ישנם עוד חיים רבים להציל."