נמאס לי לבקש סליחה מאחי. אני שונא שהוא תמיד ממשיך לצעוק עליי אחרי זה, כאילו הוא לא מבין את המשמעות של סליחה. אני שונא את הריבים שאחרי זה, כששנינו צועקים אחד על השני והאחים הקטנים שלנו בורחים לחדר ובוכים. אני הכי שונא את איך שהוא גורם לי להרגיש אשם, כשבסוף אני רץ אל מחוץ אל הבית, לצעוק אל האוויר ולבעוט בכרובים שגדלים מהאדמה.
זה כנראה לא רעיון טוב. החווה שלנו מספיק קטנה גם בלי שאני אהרוס את מעט היבול שנשאר לנו. הרמתי אבן מהרצפה, זורק אותה בכל הכוח שיכולתי לגייס, והיא פגעה באדמה בקול עמום. תפסתי עלה גדול מאחד הכרובים שלידי, ותלשתי אותו, מפרק אותו בין אצבעותיי. נפלתי אל הרצפה בישיבה, והרמתי את מבטי אל השמיים.
זה היה לילה בלי ירח, והכוכבים האירו את הכל בגוון כחול, כמה עננים קטנים משוטטים ביניהם. יכולתי לראות צפלין נע באיטיות לאורך השמיים, תנורי הפחם הענקיים שלו זוהרים באור זהוב. כל כך קינאתי באנשים על הצפלין הזה, אפילו שופלי הפחם שהזיעו ליד התנורים. קשה ככל שהייתה העבודה שלהם, הם היו חופשיים, רואים כל יום ערים חדשות, נופים חדשים, אנשים חדשים. כל מה שאני ראיתי היה כרובים חדשים.
נזכרתי בריב שלי עם אדי, ותפסתי עוד אבן מהאדמה, זורק אותה. הוא ביקש ממני ללכת לעיר ולמכור את כל הכרובים בעגלה, וזה מה שעשיתי. זה נחמד שהוא רצה שאני אמכור אותם תמורת מאה גרגירי פחם, אבל אנשים היו מוכנים לשלם רק סכום מסוים, אז מה עדיף? לחזור לכאן עם הכרובים שירקבו במחסן?
וחוץ מזה, בכלל עשיתי לו טובה. יום ראשון זה היום שלי לעצמי, הזמן היחיד שאני יכול להתאמן על יכולות הירי שלי, כדי שאני אוכל להפוך להיות קלע ולצאת מהעיר הרקובה הזאת סוף סוף. אם הוא רוצה ללכת לבדוק אם החוות בקצה השני של העיר מוכנים לשלם יותר על הכרוב, הוא יכול לעשות את זה בעצמו.
אמא בטח הייתה יכולה למכור את הכרובים תמורת מאה גרגירים. אבל אמא לא הייתה פה יותר. גם אבא לא, אבל זה לא אומר שאדי יכל פתאום פשוט להגיד לכולם מה לעשות. נכון, אנחנו חייבים לתקן את המחרשה שלנו בקרוב או שלא נספיק לשתול כרובים חדשים בזמן. אבל למה דווקא אני צריך לוותר על אימוני הירי שלי? שאדי יוותר על התחביבים המפגרים שלו במקום. כאילו למישהו אכפת מהפרחים המטופשים שהוא ניסה לגדל בגינה.
זרקתי את מה שנשאר מהעלה ביד שלי, והסתובבתי על הרצפה כדי לא להסתכל על על הצפלין שנע בכבדות לאורך השמיים. הבטתי באחד הכרובים שגדל לידי במקום.
שנאתי את הכרוב המטופש הזה. זה לא היה הוגן שאמא ואבא מתו במגיפה. זה לא היה הוגן שאדי ואני היינו צריכים לטפל בליה ורוֹבי הקטנים. זה לא היה הוגן שבמקום להיות ילדים וללמוד דברים ולשחק היינו צריכים לנהל את החווה.
אבל הכי לא הוגן זה ששנינו צריכים לוותר על החלומות שלנו. הלוואי ואדי היה יכול להבין את זה.
העגלה המלאה בדליי מים הייתה כבדה יותר ממה שהיא נראתה, והיא נראתה די כבדה. דחפתי אותה לאורך השביל, ועצרתי אותה ליד הדרך כדי ללכת אל הבית של רוקפלר. זה היה בית גדול וישן, עם קומה שנייה ומרפסת גדולה. ליד המרפסת קרנף זקן ליחך עשב, הרים את מבטו כדי להסתכל עליי בשעמום, וחזר ללחך. פעם הוא היה עוזר לרוקפלר לסחוב דברים ולהפעיל מכונות, אבל היום עיקר תפקידו היה לנחור בבוז כלפי אורחים. המכונאי הזקן כנראה מאוד אהב אותו.
אמא סיפרה לי שפעם הבית הענק היה מלא בילדים והמשרתים של רוקפלר, צועקים ורצים מקצה לקצה בפנים ובחוץ. כולם כבר היו גדולים עכשיו, וכולם עזבו את גנייה, משאירים את את רוקפלר לבד. המשרתים נשארו לכמה זמן, אבל כשהמגיפה והמחירים של ידיים עובדות עלו, גם הם עזבו.
חדר הקבלה של ביתו היה מאובק, והדיף ריח חזק של מחלה. פעם הייתי עומד בחוץ, דופק בדלת ומחכה שרוקפלר ישמע אותי, אבל אני חושב שהזקן השאיר את הדלת פתוחה בכוונה כדי שלא יצטרך לקום. כשפתחתי את הדלת לחדרו, הריח שהיכה בי היה כל כך עוצמתי שהייתה לי סחרחורת לרגע.
המגיפה הייתה איטית וכואבת. היא הייתה קטלנית רק לאנשים בוגרים, אבל לפעמים גם אלה שרדו, וזה היה המקרה עם רוקפלר. המכונאי הזקן היה עקשן מדי בשביל למות, כולם אמרו. אבל למרות שנשאר חי, המגיפה לא הותירה אותו במצב טוב. העור והעיניים שלו קיבלו גוון צהוב חיוור, והוא אף פעם לא נשאר על הרגליים יותר מכמה דקות; את רוב הימים שלו הוא בילה בשינה.
הוא התעורר כשראה אותי נכנס, ופקח את עיניו הצהובות. היה משהו מאוד מאיים במבט הצהוב הזה. "רואן!" הוא אמר בקולו הצרוד, מתרומם לישיבה במיטתו. "ככה ההורים שלך לימדו אותך להכנס בלי לדפוק?"
"דפקתי בדלת, רוקפלר," אמרתי בעצבנות. "לא שמעת?"
"לא, אני מניח שלא. השמיעה שלי כבר לא מה שהייתה פעם. מה אתה צריך, נערי?"
היססתי לרגע, חושש להעלות את הנושא. "רציתי לשאול בנוגע למחרשה שלנו."
"המחרשה?" הוא קימט את גבותיו. "כן, בדקתי אותה. מוט הדיפרנציאל שלה נשחק, צריך להחליף אותו. לבן אמור להיות אחד, הוא ימכור אותו תמורת מאתיים גרגירי פחם. לא דיברנו על זה כבר?"
"קיוויתי שאולי יש לך פתרון אחר." הסתכלתי דרך החלון כדי לא להביט בעיניו הצהובות. "אחד ש… שצריך פחות פחם עבורו."
הוא הנהן בהבנה. "על כמה פחם אנחנו מדברים?"
היו לנו תשעים גרגירים מהמכירה הקודמת. היבול האחרון שנותר היה קטן אפילו יותר. "מאה חמישים גרגירים?"
המכונאי כחכח בגרונו, והושיט את ידו אל קנקן המים שליד המיטה. המגיפה גרמה לצמא כבד, ועוד זכרתי את הכמיהה הכבדה למים שתקפה אותי כשהייתי מתעורר מחלומות הקדחת שלי. אבל הקנקן היה ריק, ורוקפלר רטן. "אם הייתי צעיר יותר, אולי הייתי יכול לנסות להתיך את הברזל מחדש. אבל הכור בסדנה שלי קר כבר יותר מעשר שנים, ואני לא יודע אם אפילו אפשר לחמם אותו שוב. לא, אני חושב שאין דרך מלבד להשיג את המוט של בן. אולי אתה יכול לבקש ממנו הנחה?"
שנינו ידענו טוב מאוד שבן לא ייתן לי הנחה. כולם בעיר אמרו שבן נהיה מנהל החנות בגלל שיש לו חוש עסקי טוב. לא ידעתי מה חוש עסקי טוב אמר בדיוק, אבל בעיניי זה היה דומה באופן חשוד לקמצנות. "אולי אני יכול לעזור לך לחמם את הכור," אמרתי בתקווה.
עיניו צלפו בי בבת אחת. "אפילו לילדים שלי לא הרשיתי לגעת בכור, אתה חושב שאני אתן לזאטוט לחטט שם?" עיניו הצהובות גרמו לי להסיט את מבטי. "ומי יחזיר לי את הפחם על החימום הראשוני, הממ? אתה? חמש מאות גרגירים?"
הבטתי ברצפת האבן המלוכלכת, קש מהמיטה מפוזר עליה. הרגשתי את הסומק עולה על פניי.
"אני מצטער, רואן," הוא אמר, חוזר לשכב במיטתו, מביט אל התקרה. "כשהכור היה תמיד חם, לא היה עולה כל כך הרבה להשאיר אותו דולק. עכשיו שאני מרותק למיטה, אני חושש שהכור הזה יישאר כבוי לנצח. הוא עשה את עבודתו נאמנה עבור העיר הזאת. אבל עכשיו הגיע הזמן שלו לנוח."
כשעזבתי את הבית של רוקפלר הזקן, לא יכולתי שלא להרגיש שהוא דיבר יותר על עצמו מאשר על הכור. מאוכזב ככל שהייתי, יכולתי להזדהות עם הפחד של להישאר כבוי לנצח. לפני שעזבתי, הבאתי את אחד מדליי המים שלי אל חדרו של הזקן, כדי שיוכל לשתות משהו.
גנייה הייתה ערה וחיה כמעט כאילו היא הייתה עיר אמיתית. זאת הייתה תופעת הלוואי המשמחת של שיירה שהגיעה, ומשכה את כולם כדי לסחור ולראות את האורחים. המבנים המועטים שעמדו במרכז העיר עכשיו הועצמו על ידי עגלות שחנו מסביב, עננות עשן יוצאות מהארובות שבחלקן האחורי, מצטרפות לעננות הקטנות יותר של התושבים שהגיעו עם העגלות הממונעות שלהם. הרחובות היו מלאים בנשים מצחקקות וילדים משחקים. המבוגרים יותר נשאו שקים על גביהם או דחפו עגלה ידנית עם מוצרים כאלה או אחרים. חלק מהעגלות נפתחו מהצד כדי להציע סחורה, וכמה מתושבי גנייה הקימו דוכנים שבהם אנשי השיירה יכול להשתמש בפחם שלהם כדי לקנות לחם, מים, ובשר טרי עבור תבשילים. רופוס עמד בדוכן שלו וניסה למכור שנהב פילים ופרוות לא מעובדות בשביל שמיכות. פוחלץ של אריה שואג עמד מאחוריו, אבל כרגיל נראה שהוא מבריח יותר לקוחות מאשר שהוא מושך.
לי לא היה דוכן משלי, אבל לא הייתי צריך אותו. הלכתי בשוק המאולתר עם העגלה שלי, חיוך רחב על פניי. העגלה הייתה ריקה ברובה, למרות שהיא הייתה מלאה בכרובים כשיצאתי לדרך. במקום זה גרגירי פחם מילאו את התא הקטן שליד הידיות.
היינו צריכים לעבוד כל היום אתמול כדי לקצור את הכרובים ידנית עם סכינים. לא הצלחנו לקצור את כולם, אפילו שגם ליה ורובי עזרו - השמש שקעה וכבר היינו תשושים - אבל רוב החלקה כבר הייתה פנויה ומוכנה לחרישה לקראת השתילה הבאה. כששמענו שהגיעה שיירה לגנייה, אדי אמר שהוא ילך למכור את הכרוב ואני אשאר כדי לסיים את הקציר של החלקה. מתאים לו. התווכחנו כמה זמן אחרי זה, ובסוף הוא הסכים להישאר עם ליה לעשות את הקציר בתנאי שאני מבטיח לא לחזור עם פחות ממאה גרגירים, ושאני אקח את רובי איתי.
לאף אחד לא היה סיכוי לחזור עם מאה גרגירים עבור הכרוב שהבאנו. גם אני וגם אדי ידענו את זה. אבל הייתי נחוש לחזור עם הסכום, לא משנה מה, גם אם הייתי צריך להתחנן. רציתי להראות לאדי מה זה.
בתא של העגלה היו כמעט מאה שמונים גרגירים.
בזמן שדיברתי עם אנשי השיירה, הם סיפרו לי שהם תעו בדרך לפני כמה שבועות. הם היו מאחורה בכל לוחות הזמנים שלהם, והצידה שלהם התדלדלה באופן מסוכן. הם היו צריכים את כל הצידה שהם יכלו להשיג, כדי שיוכלו להגיע לעיר הגדולה הבאה ולמכור בה את הסחורה שלהם. הצעתי להם את תנחומיי על המזל הרע, ואז התחלתי לספר להם על השימושים הרפואיים והתזונתיים הרבים של הכרוב.
נתתי שני גרגירים לרובי הקטן, שרץ לאחד הדוכנים לקנות פרי באובב, מביט במבחר בעיניים גדולות כשהמוכר שאל אותו איזה הוא רוצה. בזמן שהמשכתי לשוטט בשוק, מחכה שרובי יצטרף, דמיינתי את הפרצוף של אדי כשהוא ישמע כמה פחם השגתי. אולי נקנה גם נעליים חדשות לליה. היא גדלה כל כך מהר…
בדרך לחנות של בן, אחד הסוחרים הקים דוכן ספרים, שני מדפים גבוהים ועמוסים לעייפה. קניתי לי ספר אנקדוטות של קטק קלע-הזהב, ועיינתי בו בזמן שרובי אכל את גרגירי הבאובב שלו באושר, ממלא את שפתיו בסימנים לבנים קטנים.
"בוקר טוב, בן," אמרתי בעליזות כשנכנסתי לחנות, משאיר את רובי לשמור על העגלה.
בן היה עסוק בלשוחח עם איש שיירה גבוה. היה לו ניצוץ בעיניים שראיתי תמיד כשהייתה שיירה בעיר, מבט שאמר שהוא ידע שהוא יצטרך מקום כדי לאחסן את כל הפחם שהוא עמד להרוויח. השניים רבו בלהט, מציירים מספרים על דף ומרימים את קולם.
"...שאני אשלם כזה סכום עבור אספקה בסיסית, זה לא יאומן," האיש הגבוה אמר, מנופף בידיו. "שוד לאור יום!" נסער ככל שהיה, נראה שהוא נהנה מהמיקוח לא פחות מבן.
"זאת הפעם הראשונה שלך בחנות, אז אין לך איך לדעת את זה, אבל פה תמצא רק את הציוד האיכותי ביותר," בן מחה. "אתם לא תצטרכו להשיג עוד ציוד תחזוקה עד הפעם שתעברו כאן, אני יכול להבטיח לך את זה."
"אם תוריד את ציוד התחזוקה של הכרכרות לחמש מאות גרגירים, אולי יהיה אפשר להתחיל לדבר."
"חמש מאות גרגירים! זאת גניבה גם ככה!"
בזמן שהם המשיכו לדבר, הצצתי ברשימה ליד בן, חשש מתגנב לליבי. עשרה גלגלי עץ, עשרה מיכלי שמן, שלושה מפתחי ברגים, שק גלגלי שיניים, מוט דיפרנציאל מברזל…
"בן, אתה לא יכול למכור לו את מוט הדיפרנציאל!" לא הצלחתי להסתיר את הפאניקה מקולי. "אנחנו צריכים אותו כדי לתקן את המחרשה!"
"לך מפה ילד," הגבר הגבוה אמר, מנסה לתפוס את תשומת ליבו של בן שוב, אבל המוכר הפנה את מבטו אליי.
"בחיי, שכחתי שהבטחתי לך אותו, רואן," בן אמר, מציץ אל הגבר. "כמה אמרנו שתשלם עליו? מאתיים חמישים גרגירים?"
לא הספקתי אפילו לפתוח את פי למחות כשאיש השיירה הגיב. "בחיי, אתה מתמקח כמו רוכלת קוואנית. אשלם מאתיים שבעים וחמש גרגירים על המוט, גרוע מספיק שאין נפח בעיר הזאת."
"אתה לא מבין," מיהרתי לומר. "אנחנו חייבים את המוט בשביל לתקן את המחרשה, בלעדיו לא נוכל לשתול בזמן כדי-"
"שלוש מאות גרגירים, ולא פירור אחד יותר!" הוא הרים את קולו.
לפני שהבנתי מה קורה, בן והאיש הגבוה לחצו ידיים, מקללים ומברכים אחד את השני. כשהאיש הלך להביא אנשים שיסחבו את הסחורה, בן חיבק אותי בהתלהבות.
"זה היה גאוני, רואן! פשוט גאוני!"
"מה היה גאוני בזה?? מכרת לו את המוט!"
"במאה גרגירים יותר ממה שהוא תכנן לשלם מלכתחילה!"
"אבל אנחנו צריכים את המוט הזה," אמרתי בייאוש.
"מוט דיפרנציאלי זה בסיסי, השיירה הבאה תביא אחד. אתה יכול לצפות להנחה, אחרי מה שעשית פה היום."
זה לא עזר, כמובן. יכלו לעבור חודשים עד שתעבור כאן עוד שיירה, ובינתיים היינו תקועים. לא היינו יכולים לחרוש מספיק אדמה בעצמנו, לא בשביל לשתול את מה שהיינו צריכים בשביל העונה הבאה. כל הפחם שהרווחתי יתבזבז על לקנות אוכל שהיינו יכולים לגדל, וכבר לא יהיה לנו מספיק בשביל לקנות מוט כשהשיירה הבאה תגיע.
כשיצאתי, רובי שאל אותי למה אני בוכה. רציתי לצעוק עליו שקלע נודד אף פעם לא בוכה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי. התיישבתי ליד העגלה, מכסה את פניי. זאת הייתה אשמתי. אם הייתי משיג את מאה הגרגירים בפעם הקודמת, אם לא הייתי מתעכב בדוכן הספרים…
שמעתי את רובי מתחיל לבכות גם הוא, מבולבל. זה רק העצים את האשמה שלי. הרמתי את מבטי, ושלחתי אליו את ידיי. ישבנו שם, מחבקים אחד את השני, והרגשתי את כל הכוח עוזב את גופי. מה יקרה לרובי? פתאום הפחד שלא אוכל להגשים את החלומות שלי הרגיש כל כך מטופש. מה אם רובי לא יגדל מספיק כדי לדעת מה החלומות שלו? החרדה שטפה אותי, ונאחזתי ברובי בכוח.
זה איך שאדי מרגיש, הבנתי פתאום, מתמלא חלחלה. זה לא היה הוגן, אבל מישהו היה צריך לעשות משהו כדי לעצור את זה.
בזמן שרובי נרגע, התחלתי לרקום תכנית. לא יכולתי לוותר. לא כי קלע נודד אף פעם לא מוותר, אלא כי לא הייתה לי שום ברירה אחרת.
כשחזרתי הביתה, הייתי תשוש, כל שריריי כואבים. הכוכבים האירו את הדרך, והצלחתי לראות שלושה צפלינים מרחפים ביניהם. השער שנועד להגן על השדות שלנו מצבועים חרק כשפתחתי אותו, ולפני שהספקתי לסגור אותו אדי היה מחוץ לבית, רץ לכיווני.
להפתעתי, הוא חיבק אותי לפני הכל, אפילו ששלחתי את רובי הביתה לבד והלכתי בלי להגיד לאן. הוא תפס את כתפיי והסתכל על פניי המוכתמות בפחם, והסטתי את מבטי כשראיתי שיש לו דמעות בעיניים.
"איפה היית?!" הוא שאל בקול רועד. "אתה לא יכול פשוט ללכת ככה, רואן! הייתי היסטרי!"
"אצל רוקפלר," הרמתי את מבטי שוב.
"רוקפלר?" הוא נראה מבולבל בכנות. "אבל המוט, לא הצלחת לקנות אותו."
"לא, אבל הצלחתי לשכנע אותו להתיך את שלנו מחדש." לקחתי נשימה עמוקה. "האנשים בשיירה, הם צריכים מכונאי לתקן הרבה בעיות בכרכרות שלהם. רוקפלר לא יכול לעזור להם, לא כשהוא מרותק למיטה, לא בלי שמישהו יעזור לו להדליק את הכור ולהניף את הפטיש הכבד. אבל אם מישהו יהיה מוכן להיות שם כדי לדאוג שהכור לא נכבה…"
"אבל להדליק את הכור," אדי אמר בבלבול. "אמרת שבשביל רק להדליק את הכור צריך חמש מאות גרגירים…"
"רוקפלר אמר שאם הכור יישאר דולק במשך כמה שבועות, לתקן את התקלות של השיירה ושל האנשים של גנייה, זה יהיה שווה את הפחם," משכתי בכתפיי, מביט למטה.
"כמה שבועות," אדי אמר מביט בי. "כמה שבועות של ללכת כל בוקר לרוקפלר כדי ללבות את הכור, ולחזור רק בלילה?"
הבטתי שוב לרצפה. "אתם תצטרכו לחרוש את השדה בלעדיי."
הרגשתי את אדי מחבק אותי בכוח. זה לא היה כמו החיבוק שנתתי לרובי באותו בוקר, שנועד לנחם אותו - זה היה חיבוק של אח שגאה באחיו הקטן. כשהוא שחרר אותי, בפעם הראשונה, ראיתי הכרת תודה בעיניו.