החלטות משי



כשרעידות הכרכרה פסקו ובחוץ נשמעו קולות הצהלה של הסוסים, דניק המתין בסבלנות. לא עבר רגע, והדלת נפתחה, נהג הכרכרה ממהר לפנות עבורו את הדרך. דניק ירד מהכרכרה, מתיישר ומביט מסביב. אפו התעקם מבלי שישים לב.

אי אפשר היה לקרוא לווסאני עיר. אפילו כפר היה קצת יותר מדי. יותר מכל, היא הייתה אסופה של בתי בושת ומסבאות, כולם מאוכלסים באופן כמעט קבוע על ידי מלחים שיכורים עם כסף לבזבז, לצד נגרים ונפחים שעמלו כדי לתקן תרנים רעועים ועוגנים חלודים. הרחובות עצמם הריחו ממלח וקיא ודם, שלושת הדברים שמלחים הביאו איתם לכל מקום.

"בוקר אור, אדוני הטוב!" קרא אדם רחב מידות, ממהר אל מחוץ לאורווה שלצידה עצרו, מריח מקש, צואה ורום. "ברוך הבא לווסאני! בחרת במקום הנכון להשאיר את סוסך, אני מבטיח לך. האם שאר השיירה שלך תגיע בקרוב, אדוני האצילי?"

דניק ידע מתי מנסים להתחנף אליו, אבל לא נתן לזה להפריע לו. "אין שיירה," הכריז. "הגעתי לבדי. אם תוכל לארח את משרתי בזמן שאפנה לעסקיי, אדאג לפצות אותך כשאחזור."

בעל האורווה הביט בדניק ובמשרתו במבט מבולבל, אבל לא העז לפקפק בדבריו; המסע לווסאני היה מסוכן וארוך, ולא רבים ביצעו אותו לבד. אבל דניק היה מכשף-מגדל אציל-דם, והוא יהיה ארור לפני שישכור חרבות כדי להגן עליו מפני שודדי דרכים.

"כמה זמן עד שתשוב, אדוני הלורד?" שאל נהג הכרכרה. דניק הרהר במשמעות השאלה לרגע - המשרת וודאי רצה להסתובב בעיירה, כנראה לבקר באחד מבתי הבושת. דברים כאלה היו בלתי נמנעים.

"אני חושב ששעה אמורה להספיק לי, לא יותר משתיים," דניק ענה בהרהור, ואז הכניס את ידו לתוך גלימת המסע המעוטרת שלו. זאת הייתה הגלימה החביבה עליו: בנוסף לקישוטי הזהב המפותלים והבד הירוק העשיר, בצדה הפנימי היו תפורים עשרות כיסים, שבהם שמר מספר פריטים שימושיים. זה היה בגד נוח להפליא שאת סגנונו דניק אימץ מהמכשף שלמד תחתיו. הוא הוציא מטבע כסף מאחד הכיסים. "קח, מצא לך משהו לאכול, מר - אהם, אה - " המחווה הידידותית נקטעה באיבה כשהוא לא הצליח להיזכר בשמו של המשרת.

הנהג לא נראה מוטרד מכך. "תודה לך, אדוני הלורד," הוא הגיב, ממהר לקחת את המטבע לפני שדניק יתחרט וקד קידה עמוקה. הוא לא היה המשרת הקבוע שלו - דניק קיבל אותו בהשאלה מאחיו יחד עם הכרכרה, אבל תמיד השתלם להיות אדיב. הוא הנהן אליו כדי לשחרר אותו, ועשה את דרכו במורד הרחוב.

ווסאני התבססה לחלוטין על סחר, וכששיירת מסחר הגיעה לבקר אותה, העיר התעוררה לחיים - הפונדקים והאורוות מלאים עד אפס מקום, הנפחים עסוקים בפרזול פרסות, הנגרים בתיקון גלגלים, הפייטנים שרים ברחובות. ספינה גם יצרה מהומה כזאת, אבל רק אחרי שהצוות סיים לפרוק את הסחורה והתפנה לבזבז את כספו. דניק הגיע בדיוק בזמן פריקתה של ספינה, אז הרחובות היו שוממים ושקטים, רוח הים המלוחה משתוללת ברחוב ללא הפרעה, בעלי עסקים מנומנמים מדי פעם מרימים מבטם כדי לראות אותו חולף.

המילה ווסאני הגיעה מאיזשהיא שפה מזרחית, ומשמעותה הייתה 'גומחה' או 'כוך'. הגומחה המדוברת הייתה למעשה מערה ענקית, מחסה טבעי בתוך הצוק שהשקיף אל הים, גם מעל פני המים וגם מתחתיהם. היא הייתה רחבה ועמוקה מספיק כך שצי שלם של ספינות יכול היה לשוט פנימה ללא חשש, ומדפי הסלעים שבתוכה הפכו אותה לנמל נוח מאוד, במיוחד עבור כלי שיט שלא רוצה להימצא. זה הפך אותה במהרה למוקד עבור פיראטים ומבריחים, שחיפשו מקום נוח לעגון הרחק מעיני שלטונות סילברדיי. סוחרים למדו להגיע כדי להיות הראשונים לקנות מהמלחים, ובמהרה קם שוק בתוך המערה; לא עבר זמן רב לפני ששאר העיירה צמחה, כמו פטריה לאחר גשם.

דניק הגיע כשהשוק עדיין היה בשלבי הקמה. סוחרים עצלים קראו אחד לשני בזמן שסידרו את הדוכנים שלהם, צחוקם מהדהד ברחבי המערה העמוקה לצד קול הגלים ושריקת הרוח. הספינה החדשה זה עתה הגיעה, והיה להם זמן לפני שהקפטן ישחרר את המלחים לתור את השוק, אבל הם לא ציפו שלקוחות יגיעו מכיוון העיר. כשהם זיהו את הזר ביניהם, האריג המשובח של גלימתו מרשרש, חוטי הזהב התפורים מנצנצים בתבנית יהלומים, הם מיהרו להרים את קולם. חלקם הציעו לו יינות משובחים במחירים מופרכים או תבלינים אקזוטיים. החכמים יותר זיהו את סיכת הנחושת על דש בגדו, המזהה אותו כמכשף-מגדל, והציעו לו גולגלות אנושיות ושאר מרכיבי קסם אסורים. הוא התעלם מהם, נחוש להישאר ממוקד, לא נותן למבטו לנדוד אל הדוכנים העמוסים. קול הצעקות דעך כשהוא התקרב לאיזור העגינה של הספינות והסוחרים הבינו שהוא הגיע לקנות היישר מהמקור. אם הם התמרמרו על כך, הם היו חכמים מספיק כדי לעשות זאת בשקט.

רציף האבן הטבעי היה גדול מספיק עבור תריסר ספינות, אבל רק אחת המתינה שם כעת, הספינה אותה דניק חיפש. קפטן רואני היה עסוק בלצעוק על החובלים שלו ולהאיץ בהם, רועה אותם ואת נוסעי הספינה שלו ממקום למקום. כשדניק נעמד לצידו, הקפטן שלח בו מבט אחד, ואז ירק בהפגנתיות לתוך מי הים.

"מכשף-המגדל דניק," הוא אמר בטון שאינו מסתיר הסלידה. "איך זה שאתה יודע מתי אני הולך לעגון, אפילו לפני שאני יודע את זה?"

קפטן רואני היה טיפוס לא נעים בשום צורה, אבל התמודדות עם אנשים כמוהו היו המחיר שדניק שילם כדי להשיג את שרצה במחירים כל כך טובים. "אין הרבה דברים שעוברים תחת עינו של מכשף," דניק אמר באצילות. הכישוף עצמו היה פשוט, קמיע איכון על הסיפון, אבל אף פעם לא הזיק להנחיל קצת פחד בריא בשותפיו העסקיים. רואני ירק שוב לתוך המים. "יש לך משהו בשבילי?"

"יש לך זהב?"

אפילו אחרי זמן כה רב של עסקים פורים, קפטן רואני עדיין לא סמך עליו. דניק נאנח באכזבה, והוציא מאחד הכיסים שלו שלושה מטבעות זהב, מחזיקם בין אצבעותיו. כשרואני הושיט את ידו לקחת אותם, דניק העלים אותם בחזרה לגלימתו. "חוסר-אמון הוא דו-כיווני, קפטן."

רואני ירק שוב למים, והתחיל ללכת לכיוון הארגזים והחביות שכבר נפרקו. הוא לא הספיק לפסוע חמישה צעדים כשהמהומה החלה. דניק שמע קול חבטה, ואז צעקה, ואחריה קול של ריצה מהירה מלווה בעוד צעקות. הוא בקושי הספיק להרים את מבטו כשהרגיש יד נאחזת בגופו, הגוף שמחובר אליה תופס מחסה מאחוריו. רעש חד של שוט הצליף באוויר, וכאב חד פילח את מותנו.

אם ההשתלשלות המהירה לא הייתה מספיקה כדי להכעיס את דניק, המראה של החתך העמוק בבד של גלימתו עשה את הדרוש. הוא הרים מבט זועם אל המלח שאחז בשוט, בעוד זה בהה בו בעיניים גדולות שאינן בטוחות אם להתנצל או לברוח. דניק לא נתן הזדמנות לעשות אף אחד מן השניים - ידו עלתה בתנועה חדה, שפתיו נעות בשקט, וחזיז ברק ארוך בקע מאצבעו, פוגע בחזהו של המצליף ומטיח אותו באוויר לפני שהתרסק לרצפה.

בזמן שהרעם מילא את המערה בריח של בשר חרוך ודממה, דניק בחן את המצב. מבט הצידה הבהיר הרבה: הוא רואה את גופה המכווץ של נערה רועדת, מסתתרת מאחוריו, ידה אוחזת את רגלו באימה. על צווארה העדין נח קולר כסוף, סימנה של שפחה.

כשהרים את ראשו, הוא הבין שכל המבטים מופנים אליו. לקפטן רואני הייתה חזות רצחנית, סכין ארוכה בידו האחת בעוד השנייה חבויה מאחורי גבו. לצידו עמד החובל הראשון, אוחז בבארדיש ארוך ומאיים, בוחן את המכשף שמולו בזהירות. חובלים אחרים הושיטו את ידם לכלי נשק בהיסוס, לא בטוחים אם הם רוצים להיות מעורבים בקרב עם קוסם. כשבחן את נוסעי הספינה שראה קודם, הוא הבין שהם לא היו נוסעים מרצון. הוא ראה בעיניהם את הפחד העמום והצייתנות המרוסנת של עבדים.

"בבקשה, בבקשה, עזרה!" הוא שמע את הנערה לצידו קוראת. מבטא מזרחי עדין דבק בקולה בחינניות. היא לא יכלה להיות בת יותר מחמש עשרה, מקסימה ומפוחדת. שיערה הבלונדיני גלש מעבר לכתפיה בתלתלים מושלמים, זהב מעל הנחושת של עורה. שפתיה הורודות היו קפוצות, עיניה הכחולות הסוערות מהפנטות בתמימותן. היא הייתה יפהפה. שפחה כמוה הייתה שווה הון תועפות, וודאי אם היא מהמזרח, פי כמה אם הייתה בתולה. עבדות הייתה אסורה בסילברדיי, אבל באוורגרין ממערב, החוקים היו יותר גמישים. לשם היו מועדות פניה, רכישה נוספת בהרמונו של אציל עשיר שמאס באשתו.

פניו של דניק התקמטו בזעם. הוא הרים את מבטו ממנה שוב. העבדים הביטו בו בציפייה, מחכים לראות את תגובתו; מלבד הקפטן והחובל הראשון, נדמה שגם הצוות היה שבע רצון להמתין ולראות כיצד זה יסתיים.

"קדימה, ילדון של אמא," קפטן רואני אמר, על שפתיו משחק חיוך מטורף, כמעט מלא ציפייה. "חיכיתי לזה מהיום הראשון שראיתי אותך. בוא נרקוד."

דניק נחר בבוז. לרגע הוא רצה לסיים את הכל, לפוצץ את הלשון החצופה של הקפטן ולתת לעבדים שלו לקרוע אותו לחתיכות. אם רק רצה, הוא היה מותיר מהם רק אבק. אצבעותיו התפתלו בציפייה בזמן שהוא הביט בקפטן. הוא לקח נשימה עמוקה.

דניק הרים את רגלו וניער אותה קדימה, כמו אדם שמנסה לשחרר אבן מנעלו. הנערה שאחזה בו נמשכה קדימה ונפלה לרצפה, עיניה נפערות מהלם הבגידה.

הקפטן היה טיפוס דוחה, ועבדות הייתה עסק ביש, אבל היא הייתה עובדה מוגמרת בכל מה שנוגע לפיראטים ומבריחים. הוא לא היה מחזיק בעבד אף פעם בעצמו, אבל אם הוא התכוון להעלב מכל מי שסחר בטובין שלא לטעמו, לא היו נשארים מבריחים לעשות איתם עסקים.

"אני מצפה לתגמול הולם," דניק אמר בכעס, משתדל להתעלם מהמבט הפגוע של הנערה על הרצפה. הוא בחן את הקרע בגלימה שלו ורטן. הוא קיווה שהתופרת תצליח לתקן אותו בלי סימן.

קפטן רואני צחק, הסכין שלו נעלמת בתוך הנדן שלה. החובל הראשון מיהר לתפוס את הקולר של השפחה וגרר אותה לרגליה, מפנה אותה מהדרך וצועק עליה בשפה זרה. הקפטן החווה לדניק בראשו. "כמובן, מכשף-מגדל," הוא אמר, קולו חביב בהרבה ממקודם. "אני אלך להביא את פרחי הקוקה שלך."

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אחים