במעלה השביל צעדה אישה בצעדים כל כך קלים שקל היה לפספס את המשקל שהיא נשאה. עיניה האפורות התמקדו במזרקה, והיא הידקה את אחיזתה בגרזן שבידה.

ביק רטנה כשאור השמש התגנב לתוך עיניה, מנסה לשים קץ לשנת הצהריים שלה. היא קמה ממקומה בסלסלה מכוסת הכריות והסתובבה בניסיון לחפש תנוחה מוגנת...

מתחת לאדמה, בלי חלונות, כשהאור כבוי, החשיכה הייתה מוחלטת. הוא גישש, ידיו מושטות קדימה כדי לחפש את המיטה, אבל הזרת של רגלו מצאה אותה קודם.