הלהבות של כור המהפכה

רפאל עמד בידיים שלובות והביט בחיילים בזמן שהזיעו. הוא עצמו היה רגיל לחום של הסדנה בזמן שהכור היה דולק, אבל חיילי הלביא - הלביאים, כפי שקראו לעצמם - היו מכוסים בשריון מתכת שבישל אותם באיטיות. וזה בזמן שהם נאלצו לסחוב חביות מלאות בראשי חיצים וחרבות. הם דיברו בינם לבין עצמם בשפה הלביאית המתנגנת, אבל המרמור בקולם כאשר מפקדם לא הסתכל היה אוניברסלי. החייל האחרון יצא מהמחסן עם ארגז מלא בפרסות ומבט מלא הקלה. "האש דעכה על המשימה, קפטן," הוא דיווח בשפה המקומית, שפת הסהר.

המפקד הנהן, מגרד באוזנו בעוד החייל יצא החוצה. רוב הלביאים ידעו לדבר בשפת הסהר - הם דאגו להתנשא בתדירות על הקלות בה למדו אותה - ובכל זאת הם לא הצליחו להישמע אפילו קצת כמו בני סהר. 'האש דעכה' משמעותו שהעבודה הסתיימה.

הקפטן הסתובב להביט בנפח, מהנהן אליו. "כרגיל, רפאל, שיתוף הפעולה שלך הוא תרופה לקדחת." הלביא הרכין את ראשו קלות.

השניים ידעו ששיתוף הפעולה היה האפשרות היחידה. הלביאים ששלטו בעין-סהר לא אהבו אפילו ניחוח של סרבנות. בכל זאת, בתור נפח, רפאל היה משאב יקר שאותו הם יותר משמחו לנצל. הוא היה איש גבוה, זרועותיו שריריות מהנפות הפטיש, ושיערו השחור הלם את עורו הכהה, למרות שנגיעות לבנות החלו להראות סימנים מוקדמים. ההפך הגמור מהלביאים, שברובם היו רזים ובהירי עור. אבל במלחמות הכיבוש של הלביאים מול ממלכות בני הסהר תמיד היה צורך בעוד חרבות וראשי חיצים, וכל נפח מוכשר היה נחוץ. רפאל הנהן אל הקפטן, וזה סימן לחייליו להתחיל לקחת את עגלות התחמושת אל הבסטילייה, שם הם ימתינו עד ששיירה תיקח אותם אל החזית.

המפקד נותר עוד רגע, מביט לצדדים. הוא הצביע אל הנערה הצעירה שעסקה בהטלת בולי עץ אל הכור כדי להשאיר את הלהבה חיה, מנגבת זיעה מתחת לשיערה המתולתל. "השעה לא קצת מאוחרת בשביל ללבות את האש?"

"אם נותנים לאש לכבות לחלוטין, להדליק אותה מחדש לוקח הרבה זמן. אם בר מאכילה אותה בכמה בולי עץ במהלך הלילה, אנחנו יכולים להתחיל לעבוד מוקדם יותר."

הקפטן הנהן ואז הביט בו. "ואתה לא חושב שעדיף שהנערה תזרע זרעים לעתידה, במקום לעבוד בכור כל הלילה?"

רפאל היה צריך רגע כדי להתמודד עם החוצפה של הלביא, שראה לנכון להטיף לו איך לגדל את האחיינית שלו. הוא, מבין כולם. הוא ספר עד חמש בראשו לפני שדיבר, מוודא שאף רמז של עצבנות לא מתגנב לקולו. "אני חושב שהשיעור - שישנן בעיות שהפתרון היחיד עבורן הוא לעבוד בחריצות מדי יום - יצמח להיות עץ משמעותי יום אחד."

הלביא יישר את מבטו אל הילדה, שהביטה בו בחזרה בהתרסה, והנהן בהסכמה. "היא עושה רושם של נמלה בודדה. אני בטוח שהיא תגדל לעץ איתן תחת ידך, רפאל הנפח."

המפקד פנה ללכת, ורפאל ידע שהוא צריך פשוט לתת לו ללכת. אבל הוא לא יכול היה לעצור את עצמו. "אתה חדש בתפקיד הזה, קפטן?"

הלביא עצר, מביט בו. "הדשא בקושי צמח מאז שקודמתי."

"מה היה תפקידך הקודם?"

"הייתי המוציא להורג." המוציא להורג. הפנים המוכרות התיישבו במקום סוף סוף בראשו של רפאל. הקפטן ראה את ההכרה מפציעה על פניו של הנפח. "האם הרגתי מישהו שאתה מכיר?"

רפאל שם לב שאגרופיו קמוצים, כל שריריו מתוחים. "אח שלי," הוא מלמל, מנסה להשקיט את ליבו. "הוא הוצא להורג על בגידה."

הלביא הביט בו, ואז התקרב עד שפניהם כמעט נגעו. לא היה אפילו שמץ של חרטה בפניו. "היה זהיר אם כך, נפח. בוגדנות היא מגיפה מדבקת כפי שהיא קטלנית."

הפטיש של הכור נח במרחק של לא יותר מהושטת יד, רפאל לא היה צריך אפילו להסיט את מבטו כדי לדעת את זה. הוא לא ניתק את מבטו מעיניו של הלביא. "בהצלחה בתפקידך החדש, קפטן."

אחרי שהלביא עזב, הנפח הביט בדלת. בר פתחה את פיה לדבר, אבל רפאל הרים את ידו כדי להשקיטה. ללביאים הייתה שמיעה יוצאת מן הכלל.

"זה בסדר," קול נשי אמר מלמעלה. "האדווה נמוגה מהאגם." מתוך הפתח בתקרה בו אוכסן החול לכיבוי שריפות צצו פנים מעוקלות בעלות עיני שקד, מעוטרות על ידי שיער אדום בוער אסוף לצמות. אטונייה הלביאה? זינקה מהתקרה במיומנות מתורגלת, ידיה ורגליה נשענות על רהיטים וקירות באופן רגעי בדרכה לנחיתה חיננית על רצפת הסדנה לצד בר, שכמעט לא נרתעה הפעם. הלביאית הביטה בנערה במבט מודאג, והניחה יד אחת על כתפה. "את בסדר, ילדת להבות?"

הילדה שילבה את ידיה והפנתה את מבטה. "היינו צריכים להרוג אותו," היא אמרה בקול נוטף ארס, אוזניה אדומות.

"ולהסתכן בלהעיר את תשומת לב המשמר?" רפאל שאל, קולו מצליף בה כמו שוט. "היום, מבין כל הימים, בערב שבו התכנית שלנו אמורה לצאת לפועל?" בר לא ענתה. "פזיזות היא לעיתים רחוקות הצעד הנכון. אל תתני לכעס לעלות לראש שלך."

"הנפח דובר מילות אלים, נמלה בודדה," אטונייה הסכימה. "יש זמן עבור ניצול הזדמנויות וזמן עבור ביצוע תוכניות."

"מה זה בכלל אומר? שאני נמלה בודדה?"

אטונייה חייכה. "זה אומר שאת חרוצה," היא הסבירה, מסיטה שערה סוררת מפניה של בר. "כמו נמלה בודדה שצריכה לספק את צרכי המלכה בעצמה." הלביאית פנתה לצעוד אל רפאל, והוא נאלץ להכריח את עצמו לנתק את מבטו מקימורי גופה כשזזה.

לא נראה שהתגלית שהקפטן החמיא לה הפריעה לבר להמשיך לשנוא אותו. היא הביטה לתוך הלהבות של הכור בזמן שאטונייה הניחה את ידה על חזהו של הנפח, מדביקה נשיקה קצרה על שפתיו ונושכת אותם בעדינות כשהילדה לא הסתכלה. "אל חשש, ילדת להבות. לפני שהשמש תזרח שוב, הקפטן וחבריו האימפריאליסטיים יריחו את הפרחים מלמטה. עין-סהר תהיה חופשייה שוב."

לרפאל לקחו כמה רגעים להתאושש מהנשיקה. כשעיניו נפקחו הוא גילה שידיו עטפו את מותניה של הלביאית. לקח לו רגע נוסף לעשות סדר במחשבותיו. "אנחנו צריכים להתכונן. אין לנו הרבה זמן, בוודאי כבר מחכים לנו. בר, תתחילי להעמיס את העגלה."

היתומה מיהרה אל המחסן, ואטונייה חיכתה שתעלם במסדרון לפני שהסתובבה לרפאל. "כבר דיברת איתה?"

הוא הרגיש חרדה ממלאת את ליבו. "עוד לא."

"היא ציפור לפני הגשם, והסערה קרבה. עליה להתחיל למצוא מחסה. אנחנו נצטרך לעזוב זמן קצר אחרי שהשמש שקעה על הקרב."

"איך אני יכול לומר לה שאני עוזב?" הוא שאל בחוסר אונים.

עיניה של אטונייה הביטו בשלו, כולאות אותו בין ריסיה הארוכים. "ספר לה שאתה הולך כדי להצית את ניצוץ המהפכה בערים נוספות באימפרייה, עד שתבער באש החופש. ספר לה שאתה לא יכול לעמוד בצד בעוד הקיסר ממשיך לדרוס כל זכר של יצירתיות ורצון חופשי מפני היבשת. ספר לה שלשאת באחריות זה אף פעם לא דבר קל."

הם הביטו אחד בשני, ואז אטונייה נישקה אותו שוב, וידיו שוב נכרכו סביבה. רפאל הבטיח לאביה של בר שידאג לה ביום בו היא נולדה, והוא עמד במילה שלו, אבל כעת הייתה אחריות גדולה יותר שהיה עליו לשאת. הוא ביקש מרנייה, שגידלה ומכרה עשבי תיבול עבור תושבי עין-סהר, שתטפל בבר אחרי שילך. השאלה היחידה שנותרה הייתה איך רנייה תמנע מבר לצאת אחריהם.

כששפתיהם נפרדו, היה נדמה שערפל עוטה את ראייתו. "אספר לה הלילה," קולו חרק.

אטונייה חייכה, וחיבקה אותו בכוח. היא נראתה מתרגשת, מלאת ציפייה. הוא עצמו הרגיש מלא חרדה כל פעם שחשב על הדברים שעתידים להתרחש בערב. מה אם האימונים של חברי המהפכה בחרב לא יהיו מספיקים? מה אם הלביאים יהיו מוכנים למתקפה? מה אם פטרולי השמירה לא יעברו בזמן הצפוי? כל אלה הטרידו אותו, ומנעו ממנו לדאוג לדברים שהפחידו אותו עוד יותר: איך הוא יספר לחבריו בעין-סהר שהוא מתכנן לעזוב? איך יראו החיים שלו עם אטונייה כשיעזוב, זוג מהפכנים-נוודים? מה בר תעשה כשהוא יהיה עסוק בללבות מהפכות ברחבי אימפריית הלביא? אלה היו שאלות קשות הרבה יותר, שנראו קלות רק כשאטונייה הביטה בעיניו עם החיוך הממזרי שלה, ידיה סביב צווארו. כשהוא עמד לבדו ליד הכור והניף את הפטיש, לבד עם מחשבותיו, הן האפילו עליו כמו ענן שמכסה את השמש.

יופי, הוא חשב לעצמו. אתה אפילו מתחיל לחשוב כמו לביא.

כרגיל, לא היה לו זמן למחשבות האלה. הוא החליף את חולצתו לגופייה דקה, מצא את שריון העור שהגן עליו מפני מהלומות יבשות, והחל לעטות את שריון הפלדה שלו מעליו. זה היה שריון בסגנון הלביא, שנועד לספק גמישות בשדה הקרב על חשבון הגנה הרמטית. הוא יצר אותו בעצמו, כחלק משיתוף הפעולה שלו עם הכובשים הלביאים. אחרי שסיים להתלבש, זרק מבט חטוף על עצמו בחבית המים שליד הכור. הוא היה בטוח שהפלדה הנוצצת גרמה לו להיראות גבוה יותר, איכשהו. לפתע הצליח להאמין שבתוך השריון הסתתר מהפכן.

הם עשו את דרכם בעגלה מכוסה, חלקה האחורי מלא במגנים, חרבות, ולביאית עריקה אחת. השמש כבר שקעה והעיר הייתה מכוסה בצבעים של בין ערביים. רוב האנשים היו בביתם, חוששים להקלע בחוץ אחרי שעות העוצר. רעש הגלגלים על האבנים גרם לחלקם לפתוח חלונות עץ ולהציץ בסקרנות החוצה, לפני שמיהרו לסגור אותם חזרה.

למזלם, הפטרולים הלביאים הליליים היו דלילים וצפויים. הם הקיפו את הפטרולים היישר אל מחסן העץ הענק שבו התאספו בכירי המהפכה. המחסן היה בבעלותו של אחד החברים, נער צעיר שאביו נהרג על ידי הלביאים כשהשתלטו על עין-סהר.

רפאל שמע את נשימתם העצורה של האנשים במחסן בזמן שפתח את הדלת. אך בחלוף רגע, הנשימה הפכה לאנחת הקלה קולקטיבית שלוותה לגבם המתיישר ואגרופיהם הנקמצים של תריסר המהפכנים. האוויר בחדר היה כל כך מתוח שהוא הכה ברפאל כמו ריח של ריקבון, בלתי נסבל באותה המידה.

בזמן שבר החלה לפרוק את תכולת העגלה ולחלק את כלי הנשק, רפאל הציע לשווא לעזור לאטונייה לרדת מהעגלה, וצעד אחריה אל המקום בו המתין מאור, הנסיך המודח של עין-סהר.

"לא מבזבזים רגע, לא כך?" מאור עמד עם ידיו משולבות מאחוריו, סנטרו מורם. אפילו בגיל 17, הנסיך הצעיר ידע להראות מלכותי יותר משאביו אי פעם ידע. "כבר התחלתי לחשוש שנאלץ לכבוש את הבסטילייה בלעדיכם."

"ראשך הוא כמו ארנב מבוהל, כשהוא צריך להיות כמו הזריחה על פני הים, נסיך," אטונייה אמרה בביטול, עיניה הירוקות מנצנצות בבטחון.

"את קוראת לי פחדן?" מאור התקשח.

"היא אומרת שאתה דואג לשווא, הוד מעלתו," רפאל מיהר להגיד. הנסיך עדיין התקשה עם הדקויות של הדיבור הלביאי.

אטונייה הנהנה. "התכנית היא כמו שריונו של צב." היא הביטה בנסיך המבולבל, ואז עיקמה את אפה במחווה שרפאל למד לשייך לבוז אל דלות שפת הסהר. "התכנית בטוחה. הלביאים ערוכים למארב, לא למתקפה. כוחות האימפרייה מתוחים כמו תוף על גבי ממלכות בני האדם. אם נכה עם זריזותו של עיטם, נשאיר את כוחותיהם כדגים ביבשה. כיסא המלכות ישוב להיות ביתך."

"כיסא המלכות תמיד היה ביתי," הנסיך אמר בביטול. "אבל אני מבין את כוונתך, וישנה רק דרך אחת לדעת אם את צודקת." הוא הביט ברפאל במבט חודר, העצבנות ניכרת על פניו המתוחים. "אני חושב שהגיע הזמן לגלות."

הנפח הביט בו, הנהן ובלע את רוקו בניסיון להרטיב את גרונו היבש. לפתע, הכל הרגיש כל כך גדול שהוא כמעט התמוטט. לפני זמן קצר הוא לא חלם שנסיך עין-סהר יישיר אליו מבט, בוודאי לא שיפקיד בידיו את תקוות שלטונו; הוא לא פגש אפילו לביאית אחת, בטח שלא התאהב באחת שאהבה אותו; הוא מעולם לא עזב את העיר, וכעת תכנן לנדוד ברחבי היבשת; איש מעולם לא ביקש את עצתו בדבר מלבד מתכת, אבל כשהסתובב אל המהפכנים, תריסר אנשים חמושים נשאו אליו את מבטם.

הם היו חברים כולם, שכנים ולקוחות ובני דודים: רהב, הדייג שתמיד ידע לפני כולם שהולך לרדת גשם; סער, שהיה אוסף כל תבלין שיכל להניח עליו את ידיו בשביל המרקים שלו; רז, שהיה מגמגם כשאישה הייתה מדברת איתו, אבל יכול היה לתקן כל מגף עם ידיו המיומנות. הוא הביט בהם, החשש התמידי שהתכנית תיכשל מכרסם בו לפתע. הוא הרגיש את ידה של אטונייה נוגעת בשלו, מלאת בטחון. הוא הרים את מבטו אל פניה של בר, וחש את ציפורניה חודרות אל עורו כמו ביום בו ראתה את אביה מניח את ראשו על הגרדום. בעיני רוחו, החרב שהוא עצמו חישל שרקה ברוח הקרה כשהבזק של כסף ואדום סיים את חייו של אחיו. ליבו התמצק והתקשה כפלדה שוב, כל ספק מפנה מקום לנחישות.

"התכוננו לערב הזה הרבה זמן," הוא אמר, השריון שלו מקרקש כשהוא צועד קדימה. "כל עוד נזכור את השיעורים שאטונייה לימדה אותנו, הבסטילייה תהיה בידינו לפני שהלביאים ידעו שמשהו לא כשורה. ישנם עוד עשרות בתים כמו זה ברחבי העיר, עם אנשים בדיוק כמונו, שאיבדו אהובים לכיבוש, נחושים כמונו להחזיר את עין-סהר לשלום ולשגשוג. הם נושאים את מבטיהם אלינו הלילה בשביל ההזדמנות להציל את העיר. בלי החרבות והחניתות של הבסטילייה - בלעדינו - הם יצטרכו להשאיר את ראשם מורכן. אבל אם נפעל לפי התכנית, אני מבטיח לכם, כשהשמש תזרח שוב, אנחנו נעלה אל הארמון וניקח את העיר בחזרה עם אותם הנשקים שהלביאים השתמשו כדי לקחת אותה מאיתנו!"

המהפכנים הריעו, דופקים את החרבות שלהם במגנים, ממלאים את המחסן ברעש התקווה. רפאל חייך חיוך רחב, אבל הרים את ידיו כדי להשתיק אותם לפני שהפטרולים יישמעו. לפני שהוא הספיק לסמן להם לצאת, רהב הדייג הרים את קולו. "ומה לאחר מכן?" קולו היה חלש בקהל, אבל בסיום שאלתו כולם השתתקו, מביטים בנפח, מלאי ציפייה.

לאחר מכן אני עוזב את עין-סהר, ואף פעם לא חוזר. המילים נתקעו בגרונו. הוא ראה את בר ביניהם, מביטה בו. זאת הייתה הזדמנות טובה משאי פעם תהיה לו לספר להם, לספר לה, אבל הוא הרגיש את ליבו הופך לדייסה.

למזלו, הנסיך מאור בחר לענות. "אחרי שהארמון יהיה בידינו, אני אדאג שכל אחד מכם יתוגמל על חלקו בהשבת השליט החוקי אל כיסאו. תהיה חגיגה בעין-סהר כפי שהעיר מעולם לא ראתה!" אנשי המהפכה הריעו שוב, אבל הוא ראה את רהב מביט אל הנסיך בזעף. ההפיכה הייתה רק ההתחלה. אחרי שהעיר תהיה בידיהם תתחיל המשימה הקשה ביותר: לוודא שהאימפריה לא תצליח לקחת את העיר שוב, שהאנשים יצליחו לשגשג בה גם כשהעולם סביבם במלחמה. הדייג העביר את מבטו אל רפאל, והמבט שקשר ביניהם הבהיר ששניהם חולקים את משקל העתיד הצפוי. ואז רהב חייך, מניח את דאגותיו ומרים את חרבו להצטרף לתרועות.

בזמן שהמהפכנים החליפו ביניהם מילים אחרונות, רפאל התקרב אל בר. הילדה הביטה בו בגבות זעופות, הבעה נפוצה בפניה מאז הפלישה. "את זוכרת מה את צריכה לעשות?"

היתומה הנהנה בנחרצות. "לעמוד על מגדל הפעמון של הכנסייה, לתצפת מסביב. לשרוק במידה ומגיע פטרול לא מתוכנן. אחרי שאתם יוצאים החוצה, לצלצל בפעמון כדי לסמן לשאר המהפכנים בעיר לבוא ולקחת נשקים ולהתחיל את המהפכה."

רפאל הנהן. "זאת התכנית. זה חשוב לדבוק לתכנית, אבל כמו שאטונייה אומרת, תכניות הן סוס רכיבה פראי. הן יטילו אותך כשתהיי הכי פחות מוכנה." רפאל הוציא להב מאחורי גבו, חרב קצרה מחושלת היטב שהתאימה לגובהה של נערה צעירה.

עיניה של בר נצצו כשקיבלה את החרב. "זה הלהב שאני חישלתי."

"הלהב שלך, כן, שחישלת כפי שלימדתי אותך. התקנתי את הידית בעצמי. היא נועדה רק למקרה שהסוס שלנו ינסה לבעוט בזמן הלא נכון. אני רוצה שתהיי מסוגלת לדאוג לעצמך."

בר זינקה לחבק אותו, והוא הניח את החרב כדי לחבק אותה חזרה. בזמן שהרגיש את נשימתה על צווארו, רפאל ידע שלא יהיה לו זמן טוב יותר להגיד שהוא עוזב, שייתכן שהוא לא יחזור יותר, שהם לא יתראו שוב. כשהתרחקו זה מזו, הם הביטו אחד בשנייה לכמה רגעים. לבסוף כל מה שהצליח לעשות היה לפרוע את שערה ולהכריז שעליהם לצאת.

הבסטילייה הייתה מבנה קטן, לא יותר מהיכל מלא בכלי נשק עם כמה חדרי לינה עבור השומרים. היא יכלה להכיל עד עשרים אנשים, אבל הייתה מאויישת רק בשמונה: אחד בכל אחד משני מגדלי הפעמונים, שניים ליד שער הכניסה, ועוד ארבעה ישנים כדי להחליף משמרת במהלך הלילה. הדבר החשוב ביותר היה לוודא שהפעמונים לא יצלצלו, וייתנו לחיילים בארמון את הזמן להתכונן.

חברי המהפכה עמדו בסמטה שהובילה אל הבסטילייה, אף אחד מהם לא מעז לנשום. אטונייה לא הייתה איתם - היה רק בניין אחד שמגגו הייתה זווית נכונה כדי לצלוף בשומרים שעל שני מגדלי הפעמונים, וזאת בהנחה ששניהם יתייצבו בדיוק במקום הנכון. כיוון שמדובר היה בקליעה קשה במיוחד, וההצלחה שלהם הייתה תלויה בה, רפאל הבין למה הלביאית לקחה את הזמן לוודא שהיא מצליחה. בכל זאת, הוא התפלל שהיא תזדרז. הסמטה הייתה מלאה בשאריות אוכל מהשוק שמילא אותה במהלך היום, וריח הריקבון שהקיף אותם חדר לתוך הקסדה שעל ראשו וחלחל לעצמותיו.

הוא שמע קול שריקה חד, ואז אנקה מבולבלת וחבטה. רפאל הציץ וראה את גופו של אחד השומרים שעון אל מחוץ לחלון, חץ בוקע מעינו. השומר השני הציץ מהחלון שלו כדי להביט, ועיניו נפערו בתדהמה בדיוק לרגע לפני שחץ נוסף פגע בגרונו, סוחט ממנו קול גרגור חולני.

זה היה הסימן לו הם חיכו. "להסתער!" רפאל קרא, רץ מהסמטה בחרב שלופה לכיוון שני השומרים לצד השער. הם צעקו משהו בלביאית, והוציאו את חרבותיהם הדקות. אפשר היה לומר הרבה על הלביאים, אבל פחדנים הם לא היו: אפילו למראה תריסר אנשים חמושים ששואגים לכיוונם, שני השומרים לא היססו אפילו לרגע ונעמדו באותה התנוחה ההגנתית שאטונייה לימדה את המהפכנים.

רפאל ניצל את תנופת ההסתערות שלו כדי להניף את חרבו בתנועה רחבה, שהותירה לשומר שמולו רק את האפשרות להתגלגל הצידה. הוא ניסה לנצל את הזמן שלקח ללביא להתיישר שוב כדי להכות בו, אבל הוא לא היה מהיר מספיק, וחרבותיהם התנגשו, מחליקות הצידה. חרבו של סער הופיעה משמאלו של רפאל, עושה את דרכה אל בטנו של השומר, וזה הצליח לבלום אותה רק בקושי; את המהלומה הבאה של רפאל הוא לא הצליח לעצור, והנפח הרגיש את החרב שוקעת דרך פלדה, עור ובשר בתחושה מחליאה. הלביא נאנק, מנסה להרים את חרבו למכת נגד, אבל חרבו של סער פגעה בגרונו בפיצוץ של דם.

רפאל היה צריך לנקות את פניו כדי להביט הצידה ולראות את השומר השני מאוגף על ידי האחרים. לא היה לו זמן לעזור - הם היו צריכים למהר לפני שהשומרים החלופיים יתעוררו. הוא רץ לכיוון דלת העץ של הבסטילייה, מנגח אותה עם כתפו. היא הייתה נעולה, אבל המבצר לא נועד להגן מפני התקפה מהצד הזה של העיר; מנעול הנחושת קרס תחת משקל שריונו, והוא מעד פנימה. הוא הופתע מכמה מעט כאב הרגיש מתחת לשריון בזמן שהוא קם על רגליו.

רפאל הביט קדימה אל המסדרון, אבוד לרגע, בזמן שניסה להיזכר במבנה הבסטילייה שאותו למד מבעוד מועד. הוא רץ קדימה במסדרון שהקיף את הנשקייה שבמרכז, ואז פנה שמאלה, לא בודק לראות שחברי המהפכה באים בעקבותיו. הוא מצא שני לביאים מבולבלים, יחפים ולבושים למחצה, אוחזים בחרבות. הם הרימו את להביהם, צועקים אחד לשני. מאחוריהם, יצאו מהחדר שתי לביאות חמושות בחרב, שמיד הסתובבו והחלו לרוץ בכיוון השני, היישר אל מגדלי הפעמון. השניים הנותרים נעמדו בתנוחה ההגנתית.

רפאל נדרך. במסדרון הצר, היתרון המספרי של המהפכנים היה פחות משמעותי, אבל למזלו היה לו יתרון אחר. הוא רץ קדימה בשריון המלא שלו, המגן שלו מורם כשהשקיע את כל כוחו בהנפת חרבו. הלביא שמולו הבין מה הוא עושה, אבל היה חסר אונים: לא היה לו לאן להתגלגל במסדרון הצר, ולא היה לו מגן כדי לנסות לחסום את המכה. הוא ניסה לבלום עם חרבו, אבל התנופה של רפאל הייתה גדולה מדי - החרבות התנגשו, והוא הרגיש זרם של התנגדות מרעיד את ידו כשהזרוע של השומר לא עמדה במשקל, ורגע לאחר מכן הלביא היה חצוי לשניים.

הוא הרגיש מהלומה על מגנו, ולאחר מכן מהלומה על גב שריונו שהדהדה בכל גופו. הוא סמך על הפלדה ועל חבריו שכבר הדביקו את הפער, והמשיך לרוץ קדימה. ליבו פועם בפראיות, הוא פנה ימינה במסדרון הבא, וראה את אחת הלביאות לצד הדלת של מגדל הפעמון, ידיה רועדות בעודה מנסה להשחיל את המפתח פנימה. הוא הסתער אליה עוד לפני שהספיקה להרים את חרבה, והיא פלטה צרחה מחרידה כשהחרב פילחה את בטנה החשופה. הוא בדיוק הספיק לראות את הלביאית השנייה פונה בקצה המסדרון בדרכה אל מגדל הפעמון השני. הוא עצר רק כדי למשוך את חרבו בצליל מחליא מהגופה שתחתיו לפני שהתחיל לרוץ שוב.

הוא צמצם את הפער בפנייה הבאה, כשהוא ראה את הלביאית עומדת במקומה, מביטה קדימה באימה. "לאן את חושבת שאת הולכת, אימפריאליסטית?" הוא שמע את קולו של רהב מקצה המסדרון השני, וחייך לעצמו. הדייג זכר להקיף את המבנה מהצד השני, ועכשיו עמד בינה לבין מגדל הפעמון. היא הסתכלה חזרה אל המקום בו רפאל עמד, חרבו דרוכה, וצעדה לאחור, נתקלת בקיר, נשימתה רועדת.

"תניחי את החרב," רפאל אמר לה. "זה לא חייב להסתיים במוות."

היא הביטה שוב ברהב, ואז ברפאל. "כמו שקיעת השמש וזריחת הירח, הכל חייב להסתיים במוות," היא זימרה, ועיניה הפכו להחלטיות בזמן שהרימה את חרבה.

רפאל הנהן בכבוד, ואז הסתער קדימה שוב, מניף את ידיו בעצמה. לא היה לה לאן לברוח, והוא יכל לראות בעין רוחו את חרבה קורסת תחת משקל ההתקפה. אבל רגע לפני שהגיע אליה, הוא ראה אותה מניחה רגל ויד על שני הקירות הסמוכים אליה. הוא לא הספיק להבין מה היא עושה בזמן, וכשהניף את חרבו היא דילגה באוויר, וזעזוע הרעיד את כל זרועו כשחרבו פגעה בקיר. עוד לפני שהתאושש, הוא הרגיש מכה בגב שריונו כשרגלה היחפה של הלביאית דרכה על גבו, מזנקת הלאה ומפילה אותו לרצפה.

הוא הסתובב והביט בתדהמה בעוד הלביאית רצה בחזרה בדרך ממנה הם באו. הוא מיהר לקום, רץ אחריה. מבעד לפניה, הוא ראה אותה מוציאה את חרבה מצווארו של רז, עוברת אותו כדי לדלג מעל גופתה של חברתה. לא היה לו זמן לבדוק את הסנדלר, מקווה שרהב יעצור מאחוריו בזמן שליבו התמלא באימה.

בפנייה הבאה הוא ראה אותה מדלגת על אחד הקירות, מטיחה את ראשו של סער בזה של עוז שעמד לידו וממשיכה לרוץ. גם הפעם רפאל לא עצר. היא הגיעה לדלת של הבסטילייה וחלפה על פני רנייה שעמדה על המשמר, אבל המהפכנית לא ציפתה להיות מותקפת מבפנים. במזל היא הספיקה להרים את חרבה כדי לבלום את המהלומה של הלביאית, אבל רגליה נפלו לבעיטה מיומנת, והחיילת רצה החוצה עוד לפני שרנייה פגעה ברצפה.

רפאל יצא אחריה, רגליו כואבות ממשקל השריון שעל גבו. ליבו הלם כשראה את המרחק בינו לבין הלביאית גדל, רגליה היחפות והזריזות נושאות אותה לכיוון הארמון. הוא היה איטי מדי, הרבה יותר מדי. השריון, המגן והחרב היו כלים חשובים לקרב, אבל במרדף היתרון נותר בידיה. הוא הרגיש את ראשו מתערפל בהיסטריה, מחפש פתרון, בעוד המרחק ביניהם הולך וגדל.

לפתע הוא ראה תזוזה מכיוון מהכנסייה הסמוכה. גוף קטן זריז תופס זיזים על מגדל הפעמון ומדלג למטה, נוחת על הרחוב בין הלביאית והארמון. בר הרימה את החרב שלה בתנועה הגנתית, ורפאל הרגיש את הלב שלו עוצר.

"בר, לא!" הוא צעק, אבל היא לא שמעה או לא התייחסה. הלביאית הרימה את חרבה במהלומה שנועדה לסלק את האיום מדרכה, אבל בר הגיבה עם תנועה מרשימה משלה כדי לבלום, נעה הצידה בדיוק בזמן עבור מכת הנגד. הלביאית ההמומה בקושי הצליחה להתחמק, ומיד חזרה למתקפה. בר הגנה, שוב, ושוב, ושוב, בחן ומיומנות שרפאל מעולם לא ראה.

הוא הרגיש את המרחק מצטמצם, ולרגע הוא הרשה לעצמו לקוות. עוד בלימה, עוד תנועה מיומנת הצידה… בר נראתה בלתי ניתנת לעצירה. הלביאית שלחה מבט לאחור וראתה אותו מתקרב. המכות שלה הפכו נואשות, מהירות מדי. במרחק הזה הוא כבר הצליח לראות את פניה של בר, חיוך על שפתיה וניצוץ של ניצחון בעיניה.

הוא הרים את זרועו בתנופה בדיוק כשהלביאית עשתה את אותו הדבר. הוא ראה את בר מרימה את חרבה לבלום את המכה, את חרבה של הלביאית נוחתת יחד עם שלו… לפתע הכל התפוצץ באפור מנצנץ ואדום, והוא הרגיש את הלהב של חרבו חודרת בשר. הלביאית נפלה לרצפה בצעקה, גופה מפרכס. מאחוריה עמדה בר, מבט מופתע על פניה, בידיה חרב שבורה לרסיסים. הפלדה שאותה חישלה לא הייתה חזקה מספיק כדי לעמוד במכה. חתך ענק עבר דרך כתפה וצווארה, מתיז דם.

רפאל תפס את גופה עוד לפני שהספיק ליפול לרצפה.

"בר!" הוא הביט בחתך העצום, ליבו צולל לתוך תהום ללא סוף. הוא לא יודע מה לעשות, מה להגיד. עיניה של הילדה הביטו לשמיים, שפתייה זזות באיטיות אבל לא מפיקות צליל. "בר, את שומעת אותי? בר!"

הוא ניסה לנער אותה, אבל רק ראה יותר דם ניתז מגופה, פניה הופכות ללבנות, עיניה למזוגגות. הוא הרגיש דמעות חמות מחליקות בתוך הקסדה שלו, ותפס בכתפיה של בר בכוח. "בר, תשארי איתי! בר! תתעוררי!" הוא הרגיש כאב ברגליו, והוא לא הבין מתי הוא נפל לברכיו. היה נדמה לו שהוא לא יכול להרגיש את הלב שלו. לרגע חשב שראה אותה זזה, לפני שהבין שאלו ידיו הרועדות.

הוא לא ידע כמה זמן הוא היה שם, קורא בשמה, הדמעות חוברות לזיעה מתחת לקסדה. זה הרגיש כמו רגע אחד ארוך במיוחד, שנייה שנמשכת לנצח, כמו בצק שמותחים לאורך כל החדר. החלל בליבו רק התעצם, וכשהוא ניסה לבדוק מה יש בתוכו הוא מצא רק חרדה.

הרגע עצר רק כשהרגיש יד עדינה נוגעת בלחייו. אטונייה כרעה לצידו - מי הוריד את הקסדה מראשו? - חמלה בעיניה. "רפאל, אהובי," היא לחשה. "המהפכנים הם ילדייך כרגע."

הוא ניתק את מבטו מפניה הלבנות של הילדה שלו, וראה את המהפכנים עומדים מאחוריו, פניהם רכונים בצער, חרבות עדיין בידיהם. רפאל הביט שוב בבר, היגון בולע אותו שוב. לפתע היה נדמה שעיניה זעפו, השנאה אל הלביאים הכובשים בוערת בהן שוב, אותה השנאה שגרמה לה לקפוץ מהמגדל שלה ולהילחם, לסכן את חייה כנגד כל הסיכויים. אטונייה צדקה.

הוא ניתק את ידיו הרועדות, והצליח איכשהו להתייצב על רגליו, מסתובב אל אנשיו.

כשהארמון היה בידיהם, אחרוני הלביאים בעיר נעולים בצינוק, החגיגות החלו. הנסיך מאור החל לתכנן, אבל אנשי עין-סהר לא חיכו לו: כל חבית יין בעיר נפתחה באותו לילה, האושר של החגיגות מהול בעצב על אלה שנפלו.

רפאל לא הרגיש שמקומו איתם. בזמן שאנשיו הלכו לחגוג כגיבורים, הוא מצא את עצמו חוזר אל הקתדרלה. הוא כרע לצד גופתה של בר וסגר את עיניה שנותרו פתוחות. עורה היה קר, פניה עדיין מופתעות מהבגידה הפתאומית של הפלדה שלה. הוא הרים את ידה ואחז בה, יושב שם זמן רב בעוד מחשבות מגורשות מתרוצצות בראשו. הוא כבר הוריד את השריון הכבד מגבו, ולבש רק את הגופייה המיוזעת שמתחתיו. רוח של לפני שחר מילאה את הרחוב, מקפיאה אותו עד עצמותיו, אבל הוא בקושי הרגיש את הקור.

יד חמה נחה על כתפו, וכשהסתובב מצא את אטונייה מביטה בו בעיניים דומעות. מגעה העדין העביר צמרמורות בגופו, והוא קם על רגליו. היא מיד חיבקה אותו, קוברת את ראשה מתחת לסנטרו. הוא הרגיש את ליבה פועם בעדינות בזמן ששניהם הביטו על גופה השקט של בר. הוא העביר את ידו בשיערה, לוקח נשימה עמוקה כדי לשאוף את ריחה המשכר.

"הלוואי והפרידה שלנו יכלה להיות בנסיבות יותר משמחות," הוא אמר בקול שקט, ללא אוויר.

"פרידה?"

הוא תלש את עצמו מהחיבוק, מביט בה. "את לא כאן לזמן רב. ואני חייב להישאר."

"להישאר?" הוא ראה שמץ נדיר של פגיעות בעיניה המבולבלות. "אמרת שתבוא איתי. שנלחם באימפרייה ביחד, הופכים את הכבשים לזאבים לפני שהרועים מובילים אותם לשחיטה. שני לוחמי תקווה וחופש מול עולם של רודנות."

מול עיניה הירוקות, המפצירות, הרעיון היה כל כך מפתה. התמונה הייתה כל כך חזקה בראשו, שניהם עוברים מעיר לעיר, משחררים אותן במהפכה נועזת לפני שהם ממשיכים הלאה יד ביד. "זהו התפקיד שלך. מגיעה כמו מכת ברק, פוגעת בלב העיר כדי לשחרר אותה, ועוזבת לפני שהרעם הספיק להרעיד את החלונות. אבל מישהו צריך להישאר מאחור. מישהו צריך לקבור את הגופות ולבנות מחדש. זה התפקיד שלי. זה תמיד היה התפקיד שלי, לחשל מחדש את מה שנשבר בעולם."

"אז תישאר," עיניה נצצו, "תהיה הגשם שמכבה את הלהבות, ואני הציפור שממתינה שהשמיים יתבהרו. כשתסיים, נכה ברק בעיר נוספת."

"התפקיד שלי הוא לא לכבות את אש המהפכה, אטונייה, הוא ללבות אותה כדי שתמשיך לבעור. זה לא משהו שאני יכול לעשות ולסיים. חישול לא מסתיים כשהברזל מתקרר. אם אף אחד לא ינקה את החלודה, יום אחד החישור לא יעמוד במשקל והעגלה תקרוס."

הוא ראה את הפגיעות בעיניה הופכות לכעס, והיא לקחה צעד אחורה ממנו, ידיה נקמצות לאגרופים. "אז אתה מעדיף להישאר כאן?"

"זה הדבר הנכון לעשות."

"שטויות. אין לך את האומץ להילחם, ואתה מכסה את האמת בדבש. הייתי צריכה לדעת שמילה של בן-סהר היא כמו חיטה מול רוח חזקה." היא פנתה ללכת, ואז הסתובבה שוב והצביעה אליו. "לפחות גיליתי שאתה פחדן כאן ולא מול לוע האריה." היא הפנתה אליו את גבה, נעלמת לתוך הסמטה שממנה התחילה המהפכה.

היא צדקה, כמובן. הוא היה פחדן. הוא פחד לעזוב את העיר כמעט כמו שהוא פחד להיפרד ממנה. אבל הוא לא התכוון לתת לפחד לקבל את החלטותיו. הוא התכופף אל בר שוב, שאותה כמעט השאיר לשמור על הלהבות לבדה, ואחז בידה. אחרי שנפרד ממנה, הילדה הקטנה שאותה אהב כל כך, הוא חשב שלא יכולה להיות פרידה כואבת יותר. הוא חשב שאחרי הכאב שכמעט לא יכל לשאת, הפרידה הזאת תהיה קלה. אבל לשאת באחריות אף פעם לא היה דבר קל.