משפחת אנשים שבורים

אזהרת טריגר לאונס והתעללות מינית. הסיפור אינו מתאים לילדים.

עצים חלפו לידי בזמן שרצתי, מתרכז בנשימה שלי, סופר חמש צעדים בין נשימה לנשימה כדי לשמור על קצב. הצצתי הצידה כדי לוודא שזוהר עדיין לידי. אדומה, מיוזעת, אבל מצליחה לעמוד בקצב. חישבתי את הצעדים הבאים שלי ואז חטפתי מבט אחורה. שישה נגועים עדיין רצו אחרינו. הנשימה שלהם לא הייתה סדירה כמו שלנו - הם התנשפו ונהמו בזמן שהם רצו, ממהרים כל כך שמעדו על עצים ושורשים כל כמה צעדים. הלובן של העיניים שלהם זהר בירוק זרחני, וכשהם נהמו גם השיניים שלהם זהרו. המראה גרם לי לאבד את קצב הנשימות שלי.

מעדתי על שורש בעצמי, ובקושי הצלחתי להימנע מלהתרסק לרצפה. הלב שלי דפק במהירות שיא שוב. לנשום, שלומי. קדימה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

יצאנו מהיער אל החנייה, והמשכנו אל הצומת. רחוב קיבוץ גלויות היה חסום על ידי סדרת שלדי אוטובוסים. לא היה זמן לטפס דרכם - המשכנו על רחוב נחל רבה, מסביב לרכבים שעוד נשארו. לנגועי הירוקת היה יתרון בריצה על הכביש. חסרי רסן ואחוזי אמוק, הם הצליחו להביא את הגוף שלהם למהירויות שהיו מעבר ליכולות שלנו. למזלנו, צברנו מרחק משמעותי ביער. עשיתי את דרכי לכיוון חטיבת גוונים.

כשהתקרבנו, ראיתי ערימה קטנה של גופות נגועים ליד הכניסה. מבעד לשער עמדה מישהי עם רובה צלפים ארוך. היא הרימה אותו כשהתקרבנו. "תעופו מכאן!" היא צעקה.

"תפתחי את השער!" צעקתי חזרה. "אנחנו לא נגועים!"

קול נפץ רם הדהד באוויר, וגרם לי לבלום במקום. אבק ואבנים קטנות עפו באוויר, כמעט נכנסות לי לעיניים. כשהאישה הורידה את הרובה כדי לטעון אותו, ראיתי שהלובן של עיניה זהר בירוק. הלב שלי התהפך במקומו, ובלמתי כל כך מהר שכמעט נפלתי. הסתובבתי חזרה אל נחל רבה, מתאמץ להסדיר את הנשימה שלי שוב, מוחי מנסה לחשוב על מוצא אחר. זוהר עקפה אותי בזמן הזה, וראיתי אותה שולחת מבט אל הנגועים שרדפו אחרינו וכמעט מועדת. היא התייפחה לפני שהיא הצליחה לתפוס את הקצב שלה שוב. גם אני כבר התאמצתי לנשום.

דחפתי את הידיים לכיס המעיל ואחזתי ברימון שהיה שם, שוקל להוציא את הנצרה עכשיו. לא היה לי סיכוי לפגוע בכל השישה, לא בחלל פתוח. אבל אולי אני יכול לתת לנו סוף טוב יותר ככה.

לא!

אסור לחשוב ככה. "גבעת טל," צעקתי לזוהר ופניתי. הנגועים התחילו להדביק את הפער.

העיניים שלי נדבקו לדלתות הכניסה ברחוב, עוברים דלת סגורה, ועוד דלת סגורה, ועוד דלת סגורה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. מצאתי דלת שלא הייתה סגורה עד הסוף, ופניתי בחדות הצידה, לא עוצר לבדוק שזוהר איתי. פתחתי את הדלת והסתכלתי מסביב. בכניסה הייתה מבואה קטנה עם יציאה לסלון, וכניסה לחדר שירותים קטן.

"שם!" צעקתי לזוהר, מצביע על השירותים, ומסתכל מאחוריה. הנגועים כבר עברו את הגדר של הבית. טרקתי את הדלת, הוצאתי את הנצרה מהרימון, זרקתי אותו על הרצפה ורצתי לתוך השירותים עם זוהר.

השירותים היו צפופים גם בשביל אדם אחד, וכששלומי נכנס פנימה היינו צמודים אחד לשנייה. הוא חיבק אותי והתכווץ, והבנתי שהוא זרק את הרימון. התכווצתי לתוך החיבוק שלו והתפללתי. בבקשה, בבקשה, בבקשה. שימותו כולם, בבקשה, אלוהים, בבקשה. אני לא רוצה להיות נגועת ירוקת, בבקשה לא, בבקשה!

הדלת נפתחה בסערה וקול הנהמות של הנגועים מילא את החלל. הלב שלי פעם כל כך מהר שחשבתי שאני הולכת להקיא. אם הם יצליחו להיכנס, אין לי אפילו איך להרוג את עצמי. למה הייתי צריכה לבזבז את כל הכדורים שלי? למה שלומי בזבז את הרימון האחרון? למה הוא לא התפוצץ כבר? לא עבר נצח מאז שנכנסנו לחדר השירותים?

הפיצוץ היה מחריש אוזניים, ושנינו היינו נופלים אם הקירות לא היו כל כך צמודים. טיח מהתקרה התפזר על הראש שלנו ונדבק לזיעה. לקח זמן עד שהרעש דעך, ואז עוד זמן עד שהאוזניים הפסיקו לצלצל. לא זזנו כל הזמן הזה, מחובקים.

כשהשמיעה שלי חזרה, הבנתי שאני בוכה. עצרתי את הנשימה רגע כדי להקשיב. הנהמות של הנגועים הפסיקו. הוצאתי אוויר, והוא הפך לבכי היסטרי. שלומי עמד שם וחיבק אותי כדי שאני לא אפול. הייתי מותשת מדי כדי להיות נבוכה שהוא רואה אותי בוכה ככה. לא ידעתי שבראש שלו הסיטואציה החזירה אותו למקום אחר לגמרי.

הייתי ילד בן 12, יושב בסלון. בדיוק חזרנו הביתה. זה היה כשגרנו באיזור ההסגר בכנף 1, ואבא היה עסוק בעניינים של צבא וכמעט לא ראינו אותו. רעות עשתה משהו לא בסדר כשהיינו בחוץ, אני כבר לא זוכר מה, אולי ניסתה לתת אוכל לקבצנית נגועה. זה קרה אחרי שהיה מספיק מקום בבסיס כדי לאכלס גם את הנגועים הלא אגרסיביים, לפני שהתחילו לבצע בהם לינצ'ים. כך או כך, אחותי הייתה בת 10 ולא הכירה מספיק טוב את סוג הדברים שמכעיסים את אמא. היא בכתה כשאמא התחילה לגרור אותה בזרוע, מבינה את המחיר שהיא הולכת לשלם, אבל חסרת אונים מולו. כשהגענו הביתה, הבכי הפך למחאה.

"לא!" רעות צעקה כשאמא ניסתה לגרור אותה לחדר. "לא!!!"

"כמה פעמים אמרתי לך לא להתקרב לנגועים? כמה פעמים, רעות?!"

"לאאאא! דייי!!"

"את הבאת את זה על עצמך. את יודעת מה אסור!"

"לאאא!" רעות צעקה, והצליחה לשחרר את ידה מהאחיזה של אמא. "היא רק רצתה אוכל! זה לא אשמתה שהיא נגועה. צריך לרחם עליהם, אפילו אבא אומר!"

אמא לא ענתה. הרגשתי את כל האוויר עוזב את החדר והתכווצתי במקומי על הספה. למה, רעות? למה לדחוף את עצמך לויכוח שלהם? הסתכלתי על אמא לראות איך היא תגיב. ידעתי שהאסון מתקרב ושאני רוצה להיות רחוק ממנו, אבל לא יכולתי למצמץ.

"זה מה שאת חושבת?" אמא שאלה בקול שקט. "את יודעת מה נגועי ירוקת עושים לך?"

עיניה של רעות התמלאו דמעות, והיא הביטה הצידה.

"את יודעת מה הם עושים לך??" אמא תפסה את הזרוע של הילדה וניערה אותה. "את יודעת?? את הגברים הם קורעים לגזרים ואוכלים, אבל את יודעת מה הם עושים לנשים? את יודעת איך הירוקת מפיצה את עצמה?"

רעות בכתה בהיסטריה עכשיו, מנסה להשתחרר מהאחיזה של אמא, אבל היא באותה מידה יכלה להיות קשורה לקיר. אמא שלחה מבט אחד אליי, ואז גררה את אחותי לחדר שלה בצעקות וטרקה את הדלת.

ישבתי בסלון, קפוא. מהחדר נשמעו צעקות עמומות.

ידעתי שאני צריך להישאר שם. ידעתי שאמא לקחה אותה לחדר כי היא לא רצתה שאראה, שלקום אומר להתגרות בה, להסתכן בזעם שלה. ידעתי שילד טוב היה מביא את האוזניות שלו ושם מוזיקה. אבל הכוח שהרים אותי אל רגליי היה בלתי נשלט.

הצצתי דרך חור המנעול. לקח זמן עד שהצלחתי להתמקם כך שראיתי את רעות רכונה על הברך של אמא, הטוסיק שלה חשוף ואדום. אבל אמא לא סיימה.

"זה מה שמחכה לך אם תמשיכי להתיידד עם נגועים," היא אמרה. ביד שלה היא החזיקה קלמר פלסטיק מהבית ספר, עגול וקשיח. רעות צעקה והתפתלה והתחננה. "את לא משאירה לי ברירה," אמא אמרה, מקרבת את הקלמר לישבנה של רעות. "רק ככה תלמדי את הלקח שלך."

כשהיא דחפה את הקלמר פנימה, רעות צעקה בבהלה, אבל אמא הרימה את המבט שלה אל הדלת. מאוחר מדי הבנתי שרעות לא הייתה היחידה שצעקה.

ניסיתי לברוח חזרה לסלון, אבל זה היה מיותר. זה מצחיק - אני זוכר כל פרט מאיך שהיא הרביצה לרעות, אבל אני לא זוכר כלום מאיך שהיא הרביצה לי. אני זוכר בעיקר את הפחד כשהיא הרימה את היד. אני זוכר שנשבעתי לא לספר לאבא ושבכיתי עד שנגמרו לי הדמעות. חוץ מזה הכל שחור.

אחרי שהיא סיימה אמא הלכה לחדר שלה וסגרה את הדלת. לפחות היא עזבה את רעות. באתי לראות מה שלומה. היא הייתה מכורבלת במיטה, בוכה. הקלמר היה בפח.

רציתי לצעוק עליה. למה את רבה עם אמא? אמרתי לה בראש. בגללך שנינו חטפנו. מה נראה לך שאת עושה?

לא הצלחתי. במקום, נגעתי לה בכתף. היא הסתובבה ומיד הפסיקה לבכות, מנגבת את הדמעות. היא התיישבה על המיטה והסתכלה עליי. הסתכלתי בחזרה, בלי לומר דבר. אחרי רגע של שקט, היא חיבקה אותי בכוח והתחילה לבכות שוב.

הייתי מרוקנת לחלוטין אחרי הבכי בשירותים. אבל לא היה זמן ללכת לישון. במקום, הושטתי את המושכות לזוהר אחרת - זוהר השורדת, שכבר שנים מתמודדת עם כל זה, שלא היה לה זמן לרגשנות. זוהר שידעה שהשישה האלה היו רק חלק מכנופיה גדולה יותר, ושעכשיו היינו לחלוטין חסרי כלי נשק. מצאתי את המטבח, והתחלתי לפתוח את כל המגירות. באחד מהם מצאתי סכין שף גדולה. היא לא הייתה חדה במיוחד, אבל הייתה לצידה גם אבן, אז התחלתי להשחיז אותה במהירות. שלומי בא אחריי, פותח דלתות ומחפש אוכל משומר. היו הרבה בתים שעדיין לא פשטו עליהם, למרות שזה היה כנראה עניין של זמן.

"מה את חושבת שהסיפור של האישה הזאת בגוונים?" שלומי שאל.

משכתי בכתפיים. "הסיפור של כל נגועה אסימפטומטית," אמרתי. "נדבקה, נגועים רצו לאנוס אותה ובני אדם רצו להרוג אותה, אז היא ברחה מכולם וניסתה להסתדר לבד. כנראה הצליחה."

"את חושבת שהיא הדביקה מישהו?"

"אם כן, אני מקווה שהזונה תחטוף מעצור ברובה ושיתפוצץ לה בפנים."

"אולי היא לא ידעה שהיא נגועה בהתחלה."

"אז שתפסיק להיות שרמוטה ושתתחיל להיות זהירה."

הצליל היחיד אחרי זה היה חריקת האבן והמתכת.

הבית היה במצב יחסית טוב. מצאנו ממ"ד בקומה השנייה עם חלון מוגף שצופה לרחוב, וישבנו לאכול את פחיות הטונה שמצאתי. זוהר הציצה מהחלון כל כמה שניות.

היה קשה לקרוא לה זוהר במצב הזה. כמעט לא היה בה זכר של האישה שאהבתי. הקול שלה היה קר, שפת הגוף קשיחה, אפילו הבעות הפנים שונות. זה היה כורח המציאות של לחיות במה שנשאר מהעולם, ידעתי את זה, אבל כל פעם שראיתי את זה זה כאב שוב.

"את באמת חושבת שזה רעיון טוב להביא ילדים?" שאלתי.

"ברור," היא ענתה בלי לחשוב, עדיין מסתכלת בין התריסים. "אתה רוצה שהאנושות תמשיך להתקיים, או להשאיר את כדור הארץ לירוקת?"

נרתעתי מהנחרצות שלה. "זה פשוט… איזה מין חיים את חושבת שיהיו להם?"

"חיים כלשהם," היא ענתה. "בניגוד לשום חיים."

הנחתי את פחית הטונה שלי בצד בשקט, ובהיתי בדלת של הממ"ד. אי אפשר היה לדבר איתה כשהיא הייתה ככה.

"לא נעשה את זה מחר," היא אמרה, ולקולה התגנב רוך שהיה שייך לאשתי. "נמצא קהילה, נקים אזור בידוד, נשמור במשמרות. אי אפשר להמשיך לברוח ולבזוז לתמיד, אנחנו רק צריכים לקנות זמן עד שנמצא את הקהילה הנכונה להקים בה משפחה."

"ומה אז? נלמד את הילדים לירות ברובה צלפים? ניקח אותם איתנו לשמור במקום בית ספר?"

"אין לי תשובות, קסם שלי," היא אמרה, ופתאום דיברתי עם זוהר שלי שוב. "אני לא יודעת מה תהיה ארוחת הבוקר האהובה עליהם או איזה משחקים הם ימציאו. אני יודעת שתהיה להם משפחה אוהבת ותומכת, והם יהפכו להיות אנשים טובים באופן שאנחנו לא יכולים לדמיין עדיין."

משפחה אוהבת ותומכת. האופטימיות חסרת הזהירות הזאת היכתה בי כל כך חזק שנותרתי בלי מילים. הסתכלתי על זוהר והיא חייכה אליי, מאתגרת אותי לערער על העתיד הורוד שהיא תיארה. זה נראה כל כך מנותק מהמציאות, אבל איכשהוא, עדיין אמיתי. פחדתי שלומר משהו יהרוג את הסיכוי האחרון שזה יקרה, וכל כך רציתי שזה יקרה.

"אתה תהיה אבא נהדר," זוהר אמרה, מניחה את היד שלה על הזרוע שלי.

אבא נהדר, גיחכתי. אני אפילו לא יודע להיות אח.

זה היה בערך שנתיים אחרי שראיתי את אמא ורעות בחור המנעול. הייתי בן 14. אבא כבר נרצח, נדקר על ידי סוחר בריב שהתלהט. את אמא כמעט לא ראינו. היא הייתה מגיעה מאוחר, שמה קצת אוכל במקרר, נותנת לנו נשיקה והולכת לישון. היא אמרה שעבדה אצל האלוף, אבל לא ידענו מה היא עשתה.

בינתיים, אני גידלתי את רעות. שנינו לא הלכנו לבית ספר יותר. הסתרנו את זה מאמא בהתחלה, אבל כשהיא גילתה היא אמרה שהיא מקווה שאנחנו לומדים משהו חשוב במקום. הבטחתי לה שנעזור לחיילים במטווח ונלמד מהם כדי שנוכל להתגייס לצבא, והיא נרדמה על הספה לפני שסיימתי לדבר.

רוב היום שיחקתי כדורגל עם חברים במגרש של הבסיס, ובערב, אחרי שהכנתי אוכל לי ולרעות, הייתי יושב בחדר ושומע מוזיקה בפלאפון. לא הייתה רשת סלולרית או אינטרנט בשלב הזה, אבל היו כמה שירים שהספקתי לשמור על המכשיר, ושמעתי אותם באדיקות.

יום אחד חזרתי מהכדורגל וראיתי את רעות מחכה לי בסלון עם עיניים דומעות. "סליחה," היא אמרה. "אני כל כך מצטערת."

הפלאפון שלי היה על השולחן, המסך מנופץ לרסיסים. תפסתי אותו בפאניקה ולחצתי על כפתור ההדלקה אבל כלום לא קרה. "מה נראה לך שאת נוגעת לי בפלאפון, רעות?!"

"רק רציתי לשים מוזיקה והוא נפל לי, זה היה בטעות!"

"אני לא הרשיתי לך לשים מוזיקה! אסור לגעת בפלאפון שלי, זה הפלאפון שלי! רק שלי! את יודעת את זה!"

"זה לא פייר, לי אין פלאפון, גם אני רוצה-"

"עכשיו גם לי אין פלאפון בגלל שהיית חייבת לדחוף את היד המגעילה לדברים שלא שלך!"

"תשתוק!" היא צעקה חזרה.

"תשתוק? תשתוק?! את שוברת לי את הפלאפון ועוד אומרת לי לשתוק?!"

"זה לא היה בכוונה אמרתי לך! למה אתה עושה מזה סיפור?"

כל כך כעסתי באותו רגע. לא ראיתי שום דבר בבירור, רק כעס, אדום ובוער, וצורך עז בנקמה, מוסתר מאחורי וילון דק של חינוך.

תפסתי את היד של רעות בכוח וגררתי אותה אל החדר. "מה אתה עושה?" היא צעקה והתנגדה, אבל הייתי הרבה יותר חזק ממנה. כשהתקרבנו למיטה, היא התפתלה ובכתה והתחננה, אבל האוזניים שלי היו אטומות. היא הביאה את זה על עצמה.

מזמן נעלמו עקבותיו של קלמר הפלסטיק, אבל מצאתי בקבוק מים סגור במקומו. רעות התפתלה וצעקה והתחננה, אבל היא לא הצליחה לזוז. "את לא משאירה לי ברירה," אמרתי לה. "רק ככה תלמדי את הלקח שלך."

רעש של נהמות וצווחות נשמע בעמימות מהחלון. זוהר התקשחה מיד ורצה להסתכל בין התריסים. "שיט שיט שיט," היא מלמלה. "כנופיה ענקית. לפחות מאה, נעים בכיוון שלנו."

"נחכה שהם יעברו," אמרתי לה. "אין להם איך לדעת שאנחנו פה."

היא רצה לכיוון הדלת של הממ"ד כדי לוודא שהיא נעולה ואז תפסה את סכין המטבח הארוכה שהיא שייפה ואחזה בה בכוח. נגועי הירוקת הלכו באיטיות יחסית על נחל רבה, עושים את אותו המסלול שעשינו בריצה לפני כמה שעות. הם עברו ליד חטיבת גוונים, אבל לא היה שום זכר לאישה שהייתה שם. חלוצי הכנופיה יצאו מטווח הראייה שלנו, והתפללתי שהם ימשיכו ישר לנווה אפק, או יפנו לגבעת הסלעים. ידעתי שזאת תקוות שווא. המציאות אף פעם לא עושה הנחות.

רעש הנהמות והצווחות התחזק, וידענו שהם נמצאים בשכונה שלנו. לפי הרעש, הם היו רעבים. זה אמר שהם ייכנסו לתוך בתים, מחפשים בשר טרי בצורת חיות בית או בני אדם.

שמענו את הנהמות שלהם כשהם נכנסו לתוך הבית. הם בוודאי נמשכו לגופות של החברים שלהם שחיכו בכניסה. קיוויתי שהם יחנקו מהרסיסים כששמעתי את הרעש הנורא של בשר נקרע.

זוהר אחזה בסכין בשתי ידיה, כאילו הייתה חרב סמוראים שמחכה לשסף כל נגוע שיעבור בדלת. לא ידעתי מה היא תכננה לעשות עם הסכין בדיוק. גם אם היא תצליח לעשות להם איזשהו נזק, ברגע שהיא תיגע בדם שלהם היא תדבק. ניסיתי לגעת בכתף שלה כדי לסמן לה להישאר בשקט, אבל היא ניערה את ידי מיד. אשתי לא הייתה שם יותר.

הצווחות התגברו כשנגועים נוספים גילו על השלל והתחילו לריב עליו. לא לקח הרבה זמן לפני ששמענו אותם עולים במדרגות. ראינו את ידית הדלת מסתובבת, ונבהלנו מצווחת התסכול כשהנגוע הבין שהדלת נעולה. הוא דפק על הדלת בכוח, והיא רעדה. שמתי לב שגם הידיים שלי רועדות. כשהבטתי על זוהר, גם היא רעדה. קול החבטות הפך לרם יותר, כשנגועים נוספים הצטרפו בניסיון לפתוח את הדלת. מצאתי את עצמי חושב על רעות. לא אמרתי לה סליחה לפני שהופרדנו.

זוהר לקחה את הסכין והרימה אותו אל גרונה, החוד ממש מתחת לסנטר. כל מחשבה שהייתה לי נקטעה בבת אחת. הרגשתי את הלב שלי פועם במהירות כל כך גבוהה, שהייתי בטוח שהנגועים יכלו לשמוע. הנחתי את ידי על כתפה, מנסה לעצור אותה. שנינו רעדנו, נטועים במקומנו, בזמן שהדלת חטפה עוד מהלומה ואז עוד אחת. הדלתות האלה נועדו לעמוד בפני טיל, נכון? בן אדם לא יכול להפיל אותם, גם לא כנופייה שלמה. הדלת רעדה באלימות בזמן שהנגועים צווחו בתסכול.

קול ירי פילח את האוויר, והדלת הפסיקה לרעוד לרגע. אחרי שקט שנמשך נצח, עוד ירי הרעיד את השכונה. הנגועים התחילו לצווח שוב, אבל הפעם קול הצווחות שלהם הלך ונחלש, כשהם רצו במורד המדרגות ויצאו מהבית, עושים את דרכם לחפש את מקור הרעש.

לא שמתי לב שעצרתי את נשימתי, עד ששחררתי אותה באותו רגע. זוהר הורידה את הסכין באיטיות, והפילה אותו לרצפה. הסתכלתי עליה, מהבהבת בין זוהר אישתי לזוהר השורדת, וליבי נשבר. קירבתי אותה אליי וחיבקתי אותה.

האם שני אנשים שבורים יכולים להקים משפחה שלמה אחת? לא ידעתי. אבל בשביל התקווה שאולי כן, הייתי מוכן לנסות הכל.