הרעב

האגדות מספרות שחמשת האלים המייסדים ניסו ליצור חיים חמש פעמים. בארבע הפעמים הראשונות, הם הביטו ביצירתם וידעו שאם יעזבו, העולם ייכנע ויקרוס חזרה לחשיכה. בפעם החמישית הם יצרו את בני האדם וידעו שהצליחו. הם הותירו את ניהול העולם בידי צאצאיהם, חצאי-האלים, וחזרו לתרדמתם, בטוחים שהאור לעולם לא יכבה שוב.

טונוואק לא ידע איך ניתן להרגיש בטחון עם כל כך הרבה אחריות. הוא היה הנסיך, חצי-האל האחרון בין בני האדם, והמשקל של גורלם הכביד על כתפיו. הוא הביט מעלה אל מקום שינתם של האלים. הפירמידה של צ'יצ'ן מטנאל נישאה אל השמיים כמו חנית אבן, המקדש מעליה משקיף על עיר האוהלים שהוקמה תחתיה. הלפידים בקודקודה בערו אל מול השמיים השחורים, האופק המתבהר מאיים על עוצמתם.

הנסיכה קיט סימנה לו עם ידה, והנסיך הרגיש את ליבו צונח. זה היה רגע האמת - הניסיון להציל את השבטים שלו החל עכשיו. הוא הרגיש את רגליו קפואות במקומן. גבותיה של קיט נצמדו, והיא סימנה בידה שוב, אבל רגליו עדיין לא היו מוכנות לזוז. הנסיך טונוואק הביט אל נאן. המכשפה הביטה בו חזרה במבט רגוע, מלא בטחון, והנהנה. הוא הרגיש זרזיף של אומץ בוקע בליבו, ואחרי שנפרץ הסכר, הוא התיישר ורץ מבעד לעצי הג'ונגל הסבוכים אל הדשא שלרגלי צ'יצ'ן מטנאל, שתי הנשים ממהרות אחריו.

השלושה רצו בחשיכה של טרום השחר, נסתרים מעיניהם של הזקיפים, נמנעים מגרם המדרגות שבחזית הפירמידה. הם הגיעו אל אחת הלבנים הענקיות שבבסיס המקדש. הם היו חבורה מוזרה עבור שעת לילה מאוחרת שכזו: קיט, לבושה רק בחצאית חגורה לחלציה, שדיה חשופים מתחת לקשת שנשאה סביב גופה; טונוואק, עם המגן והאלה בידיו ושרשרת החרוזים הרחבה שהחלה צמוד לצווארו והסתיימה מתחת לשרירי חזהו; ונאן, לבושה בחולצה רקומה וחצאית ארוכה שכמעט גרמה לה למעוד מספר פעמים. לא היה זה חריג לראות לוחמת, נסיך ומכשפה בצ'יצ'ן מטנאל ביום הקורבן - אבל לא ביחד, ובוודאי לא לפני הזריחה.

הלוחמת בחנה את הלבנים לרגע כדי לוודא שהם במקום הנכון, ואז הצביעה אל אחת מהן, מאותתת למכשפה בקוצר רוח. נאן מיהרה לציית. היא הניחה את ידה על הלבנה הגדולה ועצמה את עיניה. לרגע היא לא זזה, מאזינה לשירת הקיום. היא הרגישה את הקצב שלו מגיע, נושמת עמוקות, וגופה החל לנוע, יחד עם הקיום עצמו. תחילה מותניה, נעות בעדינות אנה ואנה, ולאחר מכן גם כתפיה. במהרה כל גופה נע כמו עלה המסתחרר ברוח בלתי נראית.

הנסיך והלוחמת הביטו בה מהופנטים. היה קשה להסיר את עינייך ממכשפה בזמן עבודתה, גם אם היית אמור לעמוד על המשמר. מבעד לתנועות, היה נדמה שהאבן מתחילה לנוע גם היא, נסחפת ברוח שנשאה את המכשפה. ידה של נאן שקעה לפתע לתוך האבן, וכשהיא משכה אותה לאחור האבן קרסה החוצה כמו כד מים שנשפך. השניים זינקו לאחור כשהבינו שהאבן הפכה לנחיל ענק של נמלים שהתפזר לכל עבר, אחוז אמוק. נאן ניערה את ידה כדי לגרש את הנמלים שנותרו עליה, וצעדה באדישות מעל הנחיל לתוך החור הפעור כעת בצ'יצ'ן מטנאל. מבט מצומרר אחד לאחר מכן, האחרים הצטרפו אליה.

הם התנערו מהוילון הרקום שקישט את הקיר בצד השני, והסתכלו מסביב. החור שיצרו יוסתר על ידי הוילון, כך שגם אם הנפילים יעברו כאן הם לא ידעו שמישהו נכנס. או לפחות, זו הייתה תקוותם. איש לא ידע איך עבד ראשם של הנפילים.

"לאן, קיט?" טונוואק שאל, מהדק את אחיזתו באלה.

הלוחמת החוותה בידה, ואז סימנה לו להיות בשקט. הם התגנבו קדימה בדממה דרך המסדרונות החנוקים והחשוכים, כל שריריהם דרוכים, מלבד נאן שצעדה בשלווה עם ידיה שלובות מאחורי גבה.

קיט פתחה דלת במסדרון והכניסה את כולם, סוגרת את הדלת אחריה. ללא אור הלפידים החשיכה הייתה מוחלטת. הם היו באחד מהמזווים שבו נאגר אוכל עבור ימי בצורת, ארוזים בתוך כדי חרס גדולים שמכסיהם עוצבו כמו ראשו של קויוטי, האל הנוכל. כאשר האלים האחרים נכנסו לתרדמתם, הם ציוו גם על קויוטי להצטרף אליהם, והוא הבטיח ללכת לישון מיד אחריהם, אבל לבסוף נותר מאחור כדי לבצע את מעשי הקונדס שלו בבני האדם. התקווה הייתה שאם קויוטי יראה שפיסלו את דמותו כאות כבוד, הוא לא יכניס תולעים לתוך הכדים בתור קונדס. זה עבד לעיתים.

"עכשיו עלינו להמתין," קיט לחשה. "עד שהסיור הקרוב יעבור."

"אין צורך ללחוש," נאן אמרה בקול רם, מקפיצה את האחרים. "אני אוכל לחוש בסיור כאשר הם יתקרבו, הנסיכה קיט."

"את לא חוששת, נאן?" טונוואק שאל, הבעתו נסתרת בחשיכה. "בוודאי גם מכשפה אינה חסינה בפני הנפילים."

"איני חסינה. קסמיהם של הנפילים חזקים יותר משלי. אבל החשש אינו מועיל לי כרגע, הנסיך טונוואק."

"את טיפשה, אם כך," קיט התערבה. "הפחד הוא מתנתה של אקנה, נועד להגן עלייך מפני שאננות. אל תקשיב לה, אהובי."

"אם את אומרת, הנסיכה קיט," נאן השיבה. שקט השתרר בחדר.

קיט הרגישה את דמה עולה לראשה. היא שנאה את המכשפה, עם הפילוסופיה המטופשת שלה, והבגדים המתחסדים והלא מעשיים שלה. היא לא יכלה להאמין שטונוואק הקשיב לה. אילולא היא, הנסיך היה ממתין להם הרחק בבית, בטוח מפני הנפילים ומשרתיהם. רחוק מספיק כדי שהיא תוכל לספר לו שהמכשפה עברה תאונה, ונרצחה על ידי הנפילים… אבל במקום זה, המכשפה הארורה שכנעה אותו שהוא צריך לבוא.

"היית צריך להישאר מאחור," היא נבחה על הנסיך.

היא יכלה להרגיש את טונוואק נובל תחת קולה בחשיכה. "אני צאצאם של האלים, קיט," הוא התגונן. "אם ברצוננו להעיר אותם משינתם העתיקה, זה תפקידי להיות כאן ולקבל אותם." לשמוע את מילותיה של המכשפה בקולו רק הכעיס אותה יותר.

"אם שרת המלחמה שלך אומרת שעלייך להישאר מאחור, עלייך להישאר מאחור."

"סלחי לי, הנסיכה קיט," נאן אמרה בקולה השליו. "אבל אפילו שרת המלחמה אינה יכולה לפקוד על הנסיך יורש-העצר."

"היא כן יכולה להוציא להורג מכשפות שמתחצפות אליה," קיט נבחה.

"היא אכן יכולה. לא התכוונתי להתחצף, נסיכתי. אבל עלינו להיות בשקט עכשיו. הסיור חולף."

הנסיכה הרגישה את השנאה לקוסמת בוערת בתוכה. קיט נולדה לשום דבר, בקושי יותר מעובדת אדמה. היא לימדה את עצמה לירות בחץ וקשת יותר טוב מכל אחד אחר ותפסה את הפיקוד על פלוגות שמעולם לא ראו אישה לוחמת קודם לכן. כשהם הפסידו במלחמה נגד הנפילים, אותם מתחזים שהעמידו פנים שהם חצאי-אלים בעצמם, היא ראתה דרך התחפושת שלהם. היא ברחה מהשבי, מצאה את הנסיך יורש-העצר, גרמה לו להינשא לה, ובשנתיים שמאז לימדה אותו לציית לכל דבר שהיא אמרה. היא, בתה של קוטפת תפוחי אדמה, הייתה עכשיו נסיכה ושרת מלחמה. אם היה קורה לו משהו לפני שהעם הכיר בה בתור אשתו, כל זה היה לשווא. והנה באה המכשפה הארורה הזאת וחשבה שהיא יכולה-

מה היה הרעש הזה?

"-לא ישימו לב אף פעם. הם יחשבו שקויוטי אכל מהתירס. יישאר מספיק לבצורת." הקולות הלכו והתקרבו. כשהדלת נפתחה, מכניסה איתה את אור הלפידים, החץ של קיט כבר היה דרוך. היה לה רגע להסתגל לאור לפני ששחררה, והחץ פגע היישר בין עיניו של אחד מלוחמי הסיור.

טונוואק צעק והסתער אל השני עם האלה שלו, חובט בו פעם אחת כדי לשבור את ידיו המתגוננות, ופעם נוספת כדי לשבור את גולגלתו, בזמן שקיט דרכה חץ נוסף. לוחם הסיור השלישי עמד רחוק יותר, במסדרון, והביט בחבריו בבעתה. הוא הסתובב והחל לרוץ. הנסיכה רצה אל מחוץ למחסן, וראתה אותו מאיץ לעבר גרם המדרגות שהוביל מעלה. היא הרימה את הקשת ובקושי כיוונה, משחררת את החץ ולא טורחת לדרוך אחד נוסף. הלוחם נפל לרצפה, קת החץ בוקעת מבין כתפיו.

היא חזרה אל המחסן, והביטה בנאן שעמדה בחלקו האחורי, ידיה שלובות מאחורי גבה. "את טובה מדי בשביל לעזור, מכשפה?"

"איני יכולה להפעיל את הקסם שלי כנגד בני אדם, נסיכה," נאן ענתה. "כפי שהסברתי לך לפני שיצאנו."

"את יכולה. את לא רוצה."

"סלחי לי על הטעות," נאן אמרה. "איני יכולה במידה ואני רוצה לשמור על עצמי בפני קויוטי."

"מה זה בכלל אומר, לשמור-"

נאן הרימה את ידה, ומבטה נשבר הצידה. "מישהו נוסף מתקרב. משהו. לא אנושי." היא הרימה את עיניה. "נפיל."

טונוואק הביט בה ופניו הפכו לבנים. פיה של קיט נפתח ונסגר. הנסיכה הסתכלה מסביב על הגופות שעל הרצפה, ואז שוב במכשפה. "תעשי משהו!"

נאן זזה במהירות, מושכת את הנסיך והנסיכה אל פינת החדר, מסמנת להם לרדת לברכיהם ולהניח את כלי הנשק שלהם. לאחר מכן היא הניחה את ידיה על מצחם והחלה לרקוד.

זאת הייתה תחושה מוזרה - כאילו הכל זז יחד עם המכשפה, אבל בו זמנית נותר במקום. אפם של השניים זז, אבל לא זז, ופתאום הוא היה ארוך יותר, דומה לחוטם של קויוטי. ידיהם עקצצו, כאילו נמלי אש טיילו עליהם, ולפתע צבעם היה צבעו של חרס. כשנאן הרימה את ידיה, קיט בקושי יכלה להבדיל בין טונוואק לבין הכד שלצידו התיישב.

"אל תזוזו," נאן אמרה וירדה על ברכיה, מניחה את ידיה לצידה, מצטרפת לשורת הכדים. רגע לאחר מכן, הנסיכה כבר לא הייתה בטוחה איזה מהם היה נאן. קיט יישרה את ידיה גם היא, וטונוואק מיהר אחריהן. במקום בו עמדו שלושה בני אדם כעת המתינו כדים עם ראשו של קויוטי.

המתח היה בלתי נסבל. הדלת נשארה פתוחה ואור הלפידים נכנס מבחוץ, אבל לא היה מה לראות מלבד שלוליות הדם המתרחבות של לוחמי הסיור. הם שמעו צעדים איטיים ומחושבים, הולכים ומתקרבים מכיוון המסדרון. טונוואק הרגיש את ידיו רועדות. הוא איגרף את אצבעותיו וניסה להסדיר את נשימתו. הצעדים האטו ונעצרו לרגע, ואז המשיכו. כל האוויר דמה שעקצץ בציפייה.

הנפיל נכנס דרך הדלת. הוא נראה כמו בן אדם רגיל כמעט, בעיקר כשהוא לא זז. תווי פניו היו רגילים, קרים ואדישים, והוא היה לבוש בכתר הנוצות המסורתי של בית המלוכה, לצווארו שרשרת חרוזים ולרגליו חצאית. אבל כשהוא זז, משהו היה לא בסדר. רגליו זזו, אבל גופו נע לא נכון, גולש קדימה באחידות שאינה מתאימה לקצב צעדיו. פניו לא שינו את הבעתם אף פעם. כשהוא הסיט את מבטו האישונים שלו לא תמיד זזו איתו, כאילו שכח להזיז גם אותם, וכך נשאר עם עיניים לבנות וחלקות כמו שיש, עד שהאישונים הדביקו את הקצב והתמקמו במקומם.

הנפיל צעד לעבר גופות לוחמי הפטרול. הוא התכופף לעברם כשרגליו ישרות, ידיו צמודות לגופו, כמו תרנגול שמנקר זרעים באדמה. פניו כמעט נגעו בלחיו של הלוחם עם החץ הבוקע ממצחו, ונדמה שהוא הריח אותו. לא ניתן היה לטעות בקול, אבל נחיריו לא זזו אפילו מעט. הוא התקרב עד ששפתיו נגעו בלחי של הלוחם. פיו נפתח, ושיניים צהובות ומחודדות ננעצו בבשר הרך של גופת הלוחם, מתיזות דם, שמשום מה לא נגע בפניו של הנפיל.

טונוואק הרגיש את שריריו לא מצייתים לרגע אחד, משחררים את האגרוף לשבריר שנייה. זיעה כיסתה את מצחו. הוא הביט אל נאן וקיט, שלא זזו אפילו קצת. איך הן הצליחו? הוא הסיט את מבטו חזרה, וראה שהנפיל התיישר שוב.

צעדים איטיים, תנועה ללא קצב, והנפיל הרים את ידו כדי לגעת באחד מהכדים. הוא התקדם, ידו משאירה סימן באבק אבל לא בדיוק במקום שבו היא נגעה, מלטפת את החרס ומרחפת לרגע באוויר לפניו שעברה אל הכד הבא. שובל האבק על הכד התארך, וטונוואק הרגיש את שריריו רועדים כשהנפיל החל להתקרב אליו. צלצול החל להישמע באוזניו, בתחילה חד ומרוחק, כמו יתוש זועם, אבל מתחזק, עד שנשמע כמו קן של צרעות מוטרדות. הוא הופתע לגלות שהייתה מנגינה לצלצול, מלודית ומורטת עצבים בו זמנית, כמו יללותיו של קויוטי.

כשאצבעותיו של הנפיל נגעו בנסיך, הוא בקושי שם לב. הרעש באוזניו מילא את חלל ראשו. כאב חד השכיח ממנו את הכל, כאילו המוח שלו ניסה לפרוץ את דרכו אל מחוץ לגולגולתו, ממלא את עיניו באדום. הוא הרגיש רעב ענקי לפתע, נדהם שהוא לא שם לב כמה זמן עבר מאז אכל בשר. הכאב והרעב ביחד מילאו אותו בכעס מעוור, והוא פקח את עיניו. מתחת לאדום, הוא יכל לראות את נאן צועקת משהו. קיט זינקה ממקומה היישר אל הנפיל, אבל מבטו לא יכל לעזוב את המכשפה.

הרעב מילא אותו, רעב שאינו מתחיל בקיבה. הוא הביט בעיניים מהופנטות בזמן שחוטם הקויוטי של נאן נעלם, והותיר מאחור את פניה הנאות בצורת הלב, עיניה החומות הגדולות. שפתיה האדומות נעו בזמן שהיא דיברה בקול שהוא לא שמע, ומותניה החלו לנוע בריקוד. הוא הרגיש את שריריו מתקשים, הרעב עולה על גדותיו. בתנועה אחת הוא היה באוויר, מזנק עם כפות רגלי הקויוטי שלו ומפיל את נאן לאדמה. הוא חשף את שיניו, וחבט בה עם טופרי רגליו, קורע את חצאיתה. היא ניסתה לצעוק משהו, והוא קירב את החוטם שלו אל צווארה, מחפש לנשוך אותו, אבל היא הרימה את ידיה כדי לתפוס אותו. בדמיונו, הוא יכל להרגיש את הטעם של דמה, את הבשר הרך של צווארה, בזמן שפניה היפות יבבו ונאנקו תחתיו. הוא השתוקק לכך. הוא הוציא את לשונו כדי להרגיש את עורה, ואז נקש את שיניו, מפספס הבשר החם במרחק של שערה. הוא פתח את פיו שוב, מתקרב עוד כנגד שריריה החלשים, ואז הרגיש כוח תופס בצווארו ומושך לאחור.

הנסיך נבח ונהם, נאבק בכל גופו, בזמן שקיט תפסה אותו באחיזת חנק. אפילו כשהיה מרותק, הוא גרר את שניהם על הרצפה לכיוונה של נאן, משתולל ומפרכס. המכשפה קמה ממקומה, ידה הרועדת מנגבת את הרוק מצווארה. "תחזיקי אותו במקום," היא אמרה, קולה יציב יותר מכפי שהיא נראתה. היא צעדה קדימה, כל צעד מניע את מותניה לכאן ולכאן, ידיה וכתפיה נעים בקצב אחיד שנראה נכון להדהים, וטונוואק רק השתולל יותר.

"תסיימי עם זה כבר!" קיט קראה, נאנקת מבעד לכוח הפראי של הנסיך. היא לא ידעה עוד כמה זמן שריריה יכלו להחזיק. ידיה של המכשפה נעו באוויר, מסתובבות כמו עלה במשב רוח עד שנחתו על מצח הקויוטי של טונוואק, ובבת אחת הוא הפסיק להיאבק. קיט שחררה את אחיזתה, והנסיך נפל קדימה אל זרועותיה של המכשפה. כשהרים את ראשו, עיניו, אנושיות ואבודות, הסתכלו סביב.

הוא הביט מעלה אל פניה של נאן, ועיניו התמלאו בחרדה ואשמה. "נאן," הוא לחש, קולו רועד. "נאן, מה עשיתי?"

"זה בסדר, הנסיך טונוואק," היא אמרה, קולה אדיש ושליו כהרגלו.

"בסדר? זה בסדר?" הוא נפל לברכיו והשפיל את ראשו, יד אחת מונחת על מצחו, תנוחתו של לוחם שאכזב את מפקדו. ייתכן וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נסיך אי פעם מצא עצמו בתנוחה כזו. "אין בכך שום דבר בסדר, נאן! אני חב לך את שפיותי ואת חיי, מיד אחרי שכמעט וסיימתי את שלך."

"זאת לא הייתה אשמתך, נסיכי," רכות בלתי אופיינית התגנבה לקולה של המכשפה. "הכישוף שלי קירב אותך אל האל-הנוכל קויוטי, והנפיל ניצל את זה כדי להטיל את קסמו שלו. לא יכולת-"

"קום על הרגליים שלך, טיפש!" קיט צעקה, ומשכה בחלקה האחורי של שרשרת החרוזים של טונוואק, גוררת אותו אל רגליו. "אתה צאצאם הישיר של האלים! מה אתה חושב שאתה עושה, משתחווה?!"

הנסיך אחז בצווארו, מביט באשתו בתדהמה. "אני חב לה את חיי."

"תן לה תכשיט מלכותי, תפקיד בחצר שלך אם אתה מתעקש, אבל אתה חושב שאעמוד בצד בזמן שאתה משפיל את עצמך?!"

נאן כרעה ברך אל הנסיכה, מרכינה את ראשה. "אני מתנצלת, נסיכה. דעתו של הנסיך לא הייתה צלולה."

"למה את מתנצלת?" טונוואק שאל בתדהמה.

"כי היא יודעת את מקומה, טיפש!" פניה של קיט היו מעוותים בכעס, וכולם התכווצו למשמע קולה. "היא יודעת שמה שהיא ראתה לא היה אמור לקרות אף פעם, ושהיא אף פעם לא תדבר עליו בפני איש!"

שקט השתרר בחדר הקטן. הנסיך הביט באשתו, על פניו מבט המום, ואז בנאן. זאת היישירה אליו את מבטה לרגע, ואז הנהנה. קיט חרקה את שינייה בזמן שהוא עזר לנאן לקום על רגליה ואסף את האלה והמגן שלו. הם המשיכו החוצה והנסיכה נותרה מאחור, מביטה בנפיל ששכב על הרצפה, שלולית דם מצטברת סביב ראשו. התברר שאפילו הנפילים יכלו למות מחץ שננעץ במקום הנכון. פניו של הנפיל לא היו דומות לאלה שהיו לו כשנכנס לחדר. במקום תווי הפנים האנושיים, ראש של קויוטי הביט אל התקרה, עין אחת חסרה במקום בו החץ חדר את הגולגולת. חיוך רחב היה פרוש על שפתיו, שיניו המחודדות סגורות. קיט הייתה בטוחה שהיא מסוגלת לשמוע את היללות הצוחקות שלו בזמן שהקשיב למחשבותיה. היא הרימה את מגף העור שלה וריסקה את פניו הזחוחות של הנפיל עד שלא נותר כל זכר לחיוך. רק אז הצטרפה לאחרים.

השלושה המשיכו ללכת בדממה, קול הפצפוץ של להבות הלפיד שנשא הנסיך ממלא את החלל. קיט הלכה בחזית, אחרי שדחפה את נאן כדי להגיע לקדמה. הקשת שלה הייתה בחוץ ועם חץ דרוך, למרות שהם ידעו שהיה זמן רב לפני הסיור הבא. נאן צלעה מעט, ירכה הפנימית מדממת, חצאיתה קרועה. כולם העמידו פנים שהם לא שמים לב.

זה לא היה הכאב החד ביותר שהמכשפה אי פעם חשה. היא הייתה מורגלת לכאב - היא למדה כיצד לדעת אותו, להקשיב לו, ואז להניח אותו בצד. זאת הייתה דרכו של המכשף: תשוקות היו דרכו של קויוטי, והקסם היה שייך גם הוא לקויוטי. היית חייב לבחור את האחד או את האחר, או להסתכן בלהתפס בין טפרי האל הקונדסאי. היכולת לשלוט ברגשותיה היה הדבר הראשון שהיא למדה. המכשפים ידעו שאושר - אושר אמיתי, לא אושר רגעי ובר-חלוף - מקורו היה בהתנתקות מן התשוקות האלה. היא האמינה בכך בכל מאודה, והרגישה על בשרה את השלווה האינסופית שמילאה את כולה כאשר גופה נע עם תנודותיו של הקיום, הופך אותה לחלק מהעולם עצמו, הקווים שמפרידים בינה לכל השאר נמסים באופן רגעי. היא כמהה להרגיש ככה מדי יום, וידעה שהכמיהה הזאת היא הדבר האחרון שעמד בינה ובין היכולת לשמוע את שיר הקיום כל הזמן. היא הייתה בצעדים האחרונים, הקשים ביותר, במסלול אל ההארה. היא תהתה שוב למה היא סיבכה את עצמה עם בני מלוכה ומזימות שלטון.

זה היה מטופש. זאת הייתה מסורת שהמכשפים שירתו את בית המלוכה בעת צרה, ובתמורה הם יכלו לצאת למסעם בשלווה, ללא חשש ממצוד. כשהנפילים צעדו אל הארמון ורצחו את אביו של טונוואק, ובכך לקחו את הממלכה לידיהם, המכשפים היו הראשונים להזהיר שהנפילים אינם צאצאי האלים כפי שהם טענו, והראשונים לשלם את המחיר בחייהם. החוב שלהם שולם. עכשיו שהנפילים שלטו, מה חיבר בינה לבין בית המלוכה?

היא הביטה בטונוואק, שצעד קדימה עם ראשו מורכן, ידיו המיוזעות אוחזות בלפיד שלו בכוח. תשוקות היו דבר כל כך אנוכי, כל כך חייתי. הן דרשו עוד ועוד עד שלעולם לא נותר דבר לתת להן. הנסיכה הייתה כל מה שנאן למדה לצפות מבני המלוכה, ריקנית ורעבה לכוח, אז איך זה שהנסיך היה כל כך מלא בתשוקות כנות של נתינה? איך זה שכשביתו נפל, הדבר שהכי חשש מפניו היה גורל עמו? איך זה שהיה מוכן להקריב את חייו עבור הסיכוי שיוכל לתת להם לחיות בשלום שוב?

היא הביטה בפניו הכנות, עיניו השחורות הרציניות, שריריו המתוחים מתחת לשרשרת החרוזים, והרגישה את הכאב ברגלה צורם. היא לקחה נשימה עמוקה והניחה אותו הצידה.

"כאן," קיט אמרה לנאן, מסיטה את השטיח הרקום על אחד הקירות וטופחת על אחת הלבנים עם החץ שלה.

"בצד השני נמצא היכל העצמות?" טונוואק שאל.

"מה אתה חושב?" קיט שאלה בקוצר רוח. "אחרי שנכנס, אין לנו זמן לבזבז. שארי האלים יהיו על הקירות. אחרי שניקח אותם, נטפס אל פסגת צ'יצ'ן-מטנאל ונצא החוצה. השחר כבר אמור להפציע - זה אומר שהשבטים כבר הסתדרו בחוץ. הם יראו אותנו יוצאים ממטנאל עם שרביטו של קיזין עצמו, והם יראו אותנו מעירים את האלים מתרדמתם."

טונוואק שלח מבט מהוסס אל נאן, וזאת הנהנה. "הם יראו אותך עומד בראש צ'יצ'ן-מטנאל עם שרביטו של אל המוות עצמו, מואר באור הזריחה כשמסיכת השמש על פנייך. גם אם האלים לא יתעוררו מיד, השבטים ידעו שאתה הוא צאצאם של האלים, זה שנשלח כדי להוביל אותם אל העתיד הבהיר."

"הנפילים חזקים," טונוואק אמר, מתיישר ונראה מלכותי מתמיד. "אבל הם לא יכולים לעמוד בכוחם המשולב של השבטים. כשאחשוף אותם כמתחזים ואכריז מלחמה, השבטים יתאחדו שוב." הנסיך הניח את ידו על כתפה של המכשפה. "כשאשוב על הכס, לא אשכח את עזרתך, נאן."

"סיימתם להתחנף?" קיט נהמה בשיניים חורקות, עיניה בוערות. "יש לנו עבודה לעשות."

טונוואק החזיק את השטיח שכיסה את הקיר בזמן שנאן הפכה את הלבנה לנחיל נמלים נוסף שהתפזר בין רגליהם. מבעד לחור שבקיר, המתין להם היכל העצמות הענק, מרכז הפירמידה החלול שתקרתו הייתה המזבח שבו הונחו הקורבנות לאלים מדי שנה מאז שהזיכרון ידע לספר. אור השחר המוקדם חלחל בעמימות מלמעלה, ממלא את ההיכל בצלליות. במרכז היה באק-מול, הר העצמות של קורבנות האלים. ההר לא היה מפוזר באופן אחיד - עצמות רבות התגלגלו אל הרצפה, וכמעט כל צעד לווה ברעש המחריד של עצם אדם נשברת. על ארבעת הקירות של ההיכל היו השארים של האלים: המסיכה של קיניץ'-אהאו, אל השמש; השרשרת של איקסבאלנק, אלת הירח; חגורתה של אקנה, אלת החיים; ושרביטו של קיזין, אל המוות. האגדות סיפרו שהשארים ריחפו באוויר והקיפו את באק-מול ביום הקורבן, אבל החפצים היו פשוט תלויים, כל אחד על קיר נגדי. גרם מדרגות התפתל מסביב להיכל, מוביל אל כל אחד מהשארים ומשם כל הדרך למעלה. אור השחר בקע מהפתח שהוביל אל השמיים, מטיל אלומה קדושה על באק-מול.

טונוואק נישק את הטבעת על ידו ביראת כבוד. קיט כמעט הפילה את הקשת שלה כשהרגישה עקצוצים נרגשים בקצות אצבעותיה. היא נאלצה להזכיר לעצמה שהיא לוחמת, ובלעה את רוקה. רק אז היא הבינה שמשהו לא בסדר. היא הרגישה את התנועה עוד לפני שראתה אותה, והסתובבה עם החץ שלה מכוון. שלד אנושי שלם צעד לכיוונה מכיוון באק-מול, רגליו מועדות על העצמות שעל הרצפה, בידו סכין הפולחן שבאמצעותה הוא הוצא להורג.

גם עם שריריה הרועדים, האינסטינקטים שלה השתלטו מיד. החץ נמתח ושוחרר, והגולגולת התנפצה לאלפי חתיכות, השלד קורס לרצפה. לפני שהיא הספיקה להסדיר את פעימות ליבה, היא יכלה לראות שלד נוסף מתקדם לקראתה, ועוד אחד לצידו, ואז עוד אחד.

"הכעסנו את האלים," קיט לחשה, רועדת כולה. "מה עשינו?"

"זאת לא עבודתם של האלים," נאן אמרה בשויון נפש. היא הרימה את ידה והצביעה אל נפיל שעמד בקצהו השני של ההיכל, לבוש בבגדי מלוכה עם פני האדם המזויפות שלו. גופו נע בריקוד בעוד ראשו לא זז, עיניו החומות חלולות וחסרות הבעה. עם כל תנועה, העצמות שסביבו התאספו לכדי שלד שקם לרגליו, מסובב את ראשו לכיוונם.

טונוואק התקשח מיד, חילול הקודש ממלא אותו בזעם. הוא זרק את הלפיד כדי לשלוף את אלתו והסתער על השלדים. היא הייתה נשק יעיל, בנויה כדי לשבור עצמות, בעוד מגנו הרחיק את אלה שניסו לאגף אותו. נאן התקדמה אפילו לאט יותר מבדרך כלל, מותניה נעים בריקוד, ידיה מתנועעים כמו ענפים של עץ בסופה. כל פעם ששלד התקרב מספיק כדי לגעת בה, הוא מיד התפוצץ לאסופה של פרפרים לבנים שעפו אל עבר האור למעלה. הנסיך והמכשפה עשו את דרכם אל הנפיל, אבל קיט לא הייתה ערוכה להתמודד עם השלדים. היא רוצצה גולגולת נוספת עם חץ מכוון היטב, אבל לפני שהספיקה לדרוך חץ נוסף, אחד השלדים מימינה הניף את הסכין שלו, והיא נאלצה לחמוק הצידה. שלד נוסף כבר היה קרוב מספיק, והיא מצאה את עצמה נסוגה עוד צעד, ועוד אחד, עושה הכל כדי לא למעוד.

היא הייתה צריכה לתפוס את היוזמה בקרב. היא ניסתה להניף את אחד מחיציה כמו מקל, אבל העץ היה רך וגמיש מדי; הוא הצליף באחד השלדים כמו שוט, אבל התקפל כשנתקל בעצם הקשה. קיט הפילה את החץ כשניסתה להתחמק ממהלומת הנגד של השלד, ושוב מצאה את עצמה נסוגה לאחור, השלדים נעים אחריה במהירות מפתיעה. היא הרגישה פאניקה ממלאת אותה, כשנחלצה בנס מהנפה אחר הנפה של סכיניהם, מרגישה את המזל שלה הולך ואוזל.

"עזרה! אני צריכה עזרה!" היא קראה, אבל שום תגובה לא נשמעה. לא ייתכן שזאת תהיה דרכה האחרונה, היא חשבה, לא אחרי כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות, אחרי כל הקרבות-

אחד השלדים זינק עליה במפתיע, והיא תפסה את זרועותיו באוויר, נאבקת בו לרגע, לפני שמעדה אחורה בחבטה. הוא שקל כל כך מעט, אבל ידיו הפעילו כוח, מנסות לקרב את הסכין אל פניה, אל צווארה, לקרוע את הבשר החם מעל עצמותיה, להוסיף אותן לערימה של באק-מול. היא תפסה את הזרועות בכוח, מונעת מהן לקרוע אותה לגזרים, ואז משכה בכוח. היא הרגישה את העצם מתנתקת ממקומה, וללא מנוף או משקל, השלד לא הצליח להפעיל את כוחו. היא ריסקה אותו על הרצפה לתוך אסופה של עצמות. היא לא הספיקה לחגוג כשהרגישה כאב חם בירכה, וצעקה בכאב כשראתה שלד נוסף מוציא את הסכין החלודה שלו מתוך בשרה. הוא ניסה לדקור אותה שוב, אבל היא הניפה את העצם שהייתה בידה, וזאת התנגשה בזרועו שלו, מרסקת אותה. היא הרגישה עוד דקירה ברגלה השנייה וראתה שלד נוסף דוקר בה את סכינו, והפעם לא היה לה איך לעצור אותו, בזמן שהרגישה סחרחורת מהכאב.

לפתע השלד הפסיק, והתפרק לערימת עצמות לרגליה. היא הביטה בשאריות שלו, ומיהרה לזרוק את העצמות והסכין מעליה, מתרחקת מהם ככל שרגליה המדממות יכלו. היא ניסתה להזיז את אצבעות רגליה, וגילתה שהיא בקושי יכולה. כשהסתכלה מסביב, היא ראתה את השלדים מתפרקים חזרה אל האדמה, הכוח הקסום שמניע אותם מתפוגג. מעבר אליהם, הנפיל עצר את כישופו כדי לאחוז בנסיך, סכין פולחן צמודה לצווארו. טונוואק ניסה להאבק, אבל הוא נכלא לאחיזת חנק. המכשפה הייתה נטועה במקומה מולו.

לקחו כמה רגעים לפני שהנסיך הבין שאין לו איך לצאת מהאחיזה וקפא. הנפיל כלל לא הסתכל על הנסיך - עיניו החלולות היו ממוקדות בנאן. בדממה של היכל העצמות, קול ההתנשמות הכבדה של טונוואק בלט, לצד נשימותיה האיטיות והשקולות של המכשפה, והנשימות הקצרות של קיט בקצה החדר. לקח רגע כדי שכולם ישימו לב שהנפיל לא הפיק אף צליל של נשימה.

"מה אתה רוצה?" נאן שאלה, קולה שליו כתמיד.

"מכשפה בתוך היכל העצמות," הנפיל אמר, קולו אדיש לא פחות משלה. "לא צפוי. נלחמת בצד המפסיד, לא פחות. לא צפוי בכלל."

"אני לא חושבת שנכון לומר שאני בצד המפסיד כרגע."

הנפיל צחק בקול לא אנושי, כמו הבכי של קויוטי שעוות עד שהרעיד את העצמות, מהדהד בחלל הריק. פניו לא זזו כאשר צחק, מלבד פיו שנפתח ונסגר. "אני רוצה שתעזבי את צ'יצ'ן מיטנאל ולעולם לא תחזרי, מכשפה."

"למה שאעשה את זה?"

"כי אחרת אני אשסף את הגרון של הנסיך שלך, ואסיים כל סיכוי לצד שלך לנצח." כדי להדגיש את נקודתו, הנפיל הניע את הסכין באיטיות, וטונוואק התנשף בזמן שטיפת דם טפטפה לתוך שרשרת החרוזים שלו.

"אם אני אעזוב אתכם כאן, אתה פשוט תאכל את בשרו ברגע שאלך."

"הייתי רוצה לעשות את זה, רוצה מאוד, מכשפה, אבל את יודעת ש-" קולו נקטע בקול ריסוק עצם, חץ רחב מבקע את גולגלתו היישר דרך הרקה. הוא הספיק לפלוט צחקוק מצמרר לפני שידו נעה בתנועה חדה לאורך צווארו של הנסיך והוא נפל לרצפה.

"הנסיך טונוואק!" נאן קראה, פאניקה בקולה בזמן שרצה אליו. השסע שהותיר הנפיל היה עמוק, וטונוואק נאבק ללא הצלחה כדי לדבר, דם מבעבע מגרונו כל פעם שניסה. הוא הרים את ידו אל צווארו, ואז אל פניה של נאן, שפתיו נפתחות ונסגרות כמו דג. אצבעותיו כיסו את לחיה של המכשפה בדם לפני שנפלו לאדמה בחוסר אונים.

נאן קמה על רגליה, מסתובבת אל קיט שעדיין אחזה בקשת שלה, פניה חיוורות מהלם ואובדן דם. המכשפה צעדה אליה בצעדים מהירים ונחושים. "הנסיכה קיט, את רצחת את אחרון צאצאי האלים."

"מה?" הנסיכה הורידה את הקשת שלה, מופתעת משפת הגוף של המכשפה. "לא, הנפיל-"

"בלי הנסיך את יכולה לעלות בעצמך לראש הפירמידה, ולתפוס את מקומו של טונוואק בתור הנסיכה. הרגת אותו בגלל תאוות הבצע שלך."

"מה? לא! טיפשה, הוא בעלי, אני אף פעם-"

"העונש על רצח של בן האלים הוא מוות, נסיכה או לא נסיכה." המכשפה הניעה את מותניה וכתפיה, כמו גופו של דג המפרפר מחוץ למים, ולפתע השלדים שמסביב לנסיכה התעוררו לחיים שוב, עצמותיהם מוצאות אחת את השנייה, ידיהם את הסכינים שעל הרצפה.

"לא! נאן, לא!" הפאניקה ניכרה בקולה, בעודה מנסה לזחול לאחור ולברוח מהשלדים. "את חייבת להאמין לי, נאן, אף פעם לא הייתי עושה דבר כדי-" צרחה קפואה קטעה את דבריה כשהרימה את ידה להתגונן מסכין שירדה אל פניה, וזאת ננעצה בתוך הזרוע שלה. כשהסכין נמשכה חזרה, ידה לא יכלה להגן על פניה יותר, וסכין נוספת דקרה אותן, דם ניתז מפיה ומעיניה בזמן שצעקה.

המכשפה הביטה על השלדים מתגודדים סביב הנסיכה, דוקרים אותה פעם אחר פעם, והרגישה את ליבה מתמלא בנקמה כל פעם שסכין פילחה את הבשר. "נאן, בבקשה, נאן!" צעקותיה של הנסיכה הפכו יותר ויותר חלשות בכל פעם, עמומות מהדם שכיסה את פניה, עד שהאולם התמלא בדממה.

השלדים הביטו בגופה שמולם, ואז במכשפה שלהם, ממתינים להוראה. נאן האטה את הריקוד שלה, והעצמות התפזרו לערימות מעל שלולית הדם שהלכה והתרחבה, שוליה נוגעים בכפות רגליה של נאן. היא יכלה לראות בדם את השתקפות פניה. חוטם בקע מהם עכשיו, ופרווה אפורה כיסתה אותן, תווי פנים של קויוטי המחייך חיוך מרוצה, עיניו נטולי אישונים, החזירו לה מבט. היא ידעה שזה אמור להפריע לה, אבל לא הייתה בטוחה למה. היה כל כך קל לפתור את זה, הקסם כל כך נגיש פתאום. בתנועת יד, אשליה כיסתה את פני הקויוטי בפניה הישנים. היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה להוסיף אישונים.

נאן המכשפה התקרבה אל גופתו של הנסיך טונוואק, ועמדה לצידו. המוות שלו הפריע לה מאוד רק לפני רגע אחד, היא ידעה את זה, אבל היא לא יכלה להיזכר למה. הוא היה בסך הכל עוד נסיך, והיא עוד מכשפה, והיו דברים הרבה יותר חשובים ומעניינים בעולם הזה. היא הרגישה רעב בתוכה, רעב עמוק שלא ידע שובע, רעב שלא התחיל בבטן. היא הרגישה אותו נבנה בתוכה, מבטיח לה הנאות ללא סוף תמורת מילוי הסיפוק. היא צחקה, וקולו של קויוטי הדהד בהיכל העצמות.

היא התכופפה עד שפניה נגעו בבשר הרך של לחיו של טונוואק, והתחילה לאכול.