יומו האחרון של העולם

האראק נעצר, ומאחוריו עצרו כל האחרים. הוא הסתכל מסביב על הגבעה. האדמה החומה והסלעית הייתה יחסית מישורית כאן, השלג הקל ממליח אותה בנגיעות של לבן. ממערב להם המדרון היה תלול ומשונן, בלתי עביר. ממזרח המדרון היה פחות תלול, אבל דרש טיפוס מאומץ. מצפון השביל המשיך להשתרך במורד הגבעה, ומדרום להם הוא התפתל הלוך ושוב מסביב לסלעים האדומים הבולטים של הרי טיראן. זאת הייתה נקודה הגנתית טובה כפי שיכלו לצפות לה.

"אנחנו נעצור כאן הלילה," הוא הכריז, מביט מסביב.

"סוף סוף," דפנה אמרה, מפילה את תיקה על האדמה ומעסה את כתפיה. "ליבלות שלי כבר יש יבלות."

השאר הגיבו בדממה, מניחים את תיקיהם ופורקים את אוהליהם. סאבור ניצל מספר כשפים אחרונים כדי לשבש את המדרון המזרחי ולהקשות את הטיפוס, בעוד קריין פירק את המרכיבים שרכש באסטור כדי לרצף את המסלול הצפוני והדרומי במלכודות. טאבת'ה הקימה את האוהלים ודפנה אספה את שאריות האספקה שלהם אל נזיד מאולתר. האראק פיקח על הפעולות, מכווין את מיקומי האוהלים ומצביע על מסלולי טיפוס שיובילו אל המחנה, בזמן שהוא נעץ חניתות באדמה במעגל כדי למנוע הסתערות.

ארוחת הערב הייתה חסרת אושר. דפנה ניסתה לצחוק על האוכל, וקיללה את האסטוריים על האספקה שהפכה עבשה אחרי שבועיים. לאחר מכן היא ניסתה לשכנע את האראק לספר אגדה טוהירית, אבל הוא ושאר החבורה לא היו במצב רוח. לבסוף היא התייאשה והלכה לישון, מותירה את השאר עם קערותיהם הריקות מסביב למדורה. הם ישבו והביטו בלהבות בזמן שסאבור מילא את המקטרת שלו בטבק, ועישן אותה באיטיות האופיינית לו. טאבת'ה שלפה את הסיר הקטן שבו הכינה תה והחלה לעבוד, בעוד האראק הוציא את הגרזן ואת אבן ההשחזה שלו.

"אתה לא רוצה להכין את המעגל כבר עכשיו, מכשף?" האראק שאל. "אני לא רוצה שההקמה שלו תעכב אותנו מחר. הזמן שלנו צפוף."

"עדיף שהמצרכים יהיו טריים כשאני מקים את המעגל," הוא אמר, מעשן מהמקטרת בהרהור. "אין לך מה לחשוש. מרגע שהשער של ת'וראסין ייפתח והשדים יתחילו לזרום לעולם שלנו, נצטרך להחזיק מעמד חצי שעה. אם תדאגו שהמעגל לא יישבר בזמן הזה, השער ייסגר בחזרה לצמיתות."

האראק הנהן. "אני סומך עליך, מכשף. כישלון הוא לא אפשרות אם אנחנו רוצים שהעולם ישרוד אחרי מחר."

סאבור הנהן בביטחון, וסידר את הטבק במקטרת באיטיות עם המקל שלו. "אתה טוהירי מאוד יוצא דופן, האראק. מעולם לא פגשתי באחד שהיה מוכן לחלוק מדורה עם בני אדם, בטח שלא אחד שנלחם לצידם."

הלוחם הטוהירי הביט במכשף במבט החודר שלו. "אתה לא יכול להגיד שיש מישהו בקבוצה הזאת שאינו יוצא דופן, מכשף. בימים כתיקונם, אף אחד מאיתנו לא היה מושיט יד בקרב הזה, אפילו עם גורל העולם על המאזניים."

שאר בני החבורה הרימו את מבטם. "ובכל זאת, כולנו כאן," טאבת'ה אמרה. "אתה כאן. למה? למה שטוהירי יבחר לעזוב את קהילת השבטים וישתף פעולה עם בני אדם?"

"מאותה סיבה שכולנו כאן," האראק אמר בהחלטיות. "מכשף תאב כוח שעזב את קהילת הקוסמים והרחיק אותה ממנו בכוח הזרוע," הוא החווה בראשו לסאבור, "כוהנת של האדון האפור, שלעולם לא תעשה דבר שלא ייתן לה רווח כלשהוא," הוא הביט בטאבת'ה, "ומתנקש שכיר, שבגד בגילדה שלו ולעולם לא יסמוך על בן אדם שהוא לא יכול לנעוץ סכין בגבו." המבט האחרון היה לקריין. "למה שאלה יהיו האנשים שנלחמים למען העולם? למה את כאן, טאבת'ה? אם הייתי מגיע אלייך ומציע לך להציל את העולם, היית מצטרפת?"

הכוהנת הירהרה בכך, לוגמת מהתה שלה כדי לקנות זמן. "לא," היא ענתה. "לא, הייתי אומרת שמישהו אחר יציל את העולם גם בלעדיי. הייתי מחפשת דרך להרוויח מהעימות. אבל זאת לא הסיבה שהצטרפתי. הגעתי כדי לצוד את ת'וראסין, רציתי את חפצי הקסם שידעתי שנמצא במקום בו הוא מסתתר. אחרי שמצאנו אותו… פשוט התגלגלתי לעניין הזה, אני מניחה."

"ובכל זאת, הנה את, על קצהו המטאפורי של העולם ומביטה מעבר לקצה," קריין אמר.

"כן, אני כאן." היא עצרה לחשוב שוב. "יש סיפור שדפנה סיפרה לי, כשעוד צדנו את ת'וראסין. אחד מסיפורי הנסיך האמיץ." היא חייכה והביטה לתוך התה שלה. "כשהוא טבע, אדם זר קפץ אחריו לתוך הנהר ומשך אותו אל הגדה. 'למה שהוא יעשה את זה?' שאלתי אותה. 'למה שיסכן את חייו בשביל נסיך שהוא לא מכיר?'

"'גם אם הוא לא ידע מה התמורה שיקבל, הוא ידע שהכרת התודה של הנסיך לא תהיה רק במילים,' היא אמרה לי. 'מעשים טובים מתגמלים יותר מכל מעשה אחר, גם אם איננו יכולים לבחור את התגמול.' יש תבונה בדבריה. להציל את העולם לא יכניס לי עוד כסף לכיס. אבל השיעורים שאלמד מהאנשים שסביבי במהלך המסע, התמיכה שאקבל מהם בעת הצורך, היא תגמול שקשה למדוד בזהב." היא הרימה את כוס התה שלה ב'לחיים' קטן לפני שלגמה ממנו.

קריין חייך את החיוך העקום שלו, חיוך פרטי שהוא לא נהג לחלוק עם אחרים. "זה כל כך מתאים לדפנה," הוא אמר, הערגה בקולו לא נסתרת מאף אחד מהיושבים. הם הביטו בו בשקט, מחכים שימשיך. "לי לא היה אכפת מת'וראסין או מסוף העולם. אני באתי בגלל שהייתי מאוהב בדפנה, אני לא מפחד להודות בזה. לא היה שום דבר שקשר אותי הביתה, אחרי שהגילדה ניסתה לחסל אותי. אף פעם לא האמנתי באנשים. שכנעתי את עצמי שאני בא עד שאני אצליח להכניס אותה למיטה, שאחרי אכבוש אותה ארצח את כולכם ואמצא לי עיר חדשה להשתכן בה, אבל אני לא חושב שבאמת האמנתי בזה."

אם מישהו הופתע מכך שקריין שקל לרצוח את כולם, הוא לא הפגין את זה. האראק המשיך לדובב אותו. "ובכל זאת, גם אחרי שהיא הבהירה לך שהיא לא מעוניינת, נשארת."

"נשארתי," הוא הסכים. "אני זוכר שתמיד כשהיה תורי לספר סיפור מסביב למדורה, דפנה הייתה מזדעזעת. 'למה הדמויות שלך תמיד בוגדות אחת בשניה?' היא שאלה אותי. 'למה אף אחד לא יכול להיות חכם בלי להיות ערמומי?'

"כאלה הדמויות שלי כי כאלה הם אנשים, אמרתי לה. ראיתי שהתשובה אכזבה אותה." הוא גיחך. "ריחמתי עליה. ידעתי שמישהו ישבור את נקודת המבט הורודה שלה, שהלב שלה יתרסק לרסיסים יום אחד. רציתי להיות שם כשזה יקרה. לעזאזל, רציתי להיות הבן אדם שיעשה את זה. רציתי להסתכל לה בעיניים, אחרי שהיא האמינה שהצליחה להוציא את האדם הטוב מתוכי, אחרי שהאמינה בי ומסרה לי את כל ליבה, ואז לנעוץ בו את הסכין שלי ולסובב. ציפיתי לזה. ציפיתי לזה בכיליון עיניים.

"אבל אז הגענו לכפר המקולל של הבורים ההם בראיסקאל, והם העמידו אותי ואת האראק על המוקד, מתכננים לשרוף אותנו רק בגלל שאנחנו זרים לממלכה. חשבתי שזה אירוני שאני הולך למות כשאני מואשם דווקא בפשע שלא ביצעתי. ואז דפנה ניגנה על הכינור שלה, ושרה את 'השופט האחרון'. כל הכפר עמד דום והביט בה, לפידים קפואים באוויר. היא התחילה לדבר, על מה זה צדק, על הטוב שבתוך בני אדם, על הריקבון שמתפשט כשנותנים ליצר הנקמה להשתלט. אם הייתי חלק מהקהל, הייתי רוגם אותה באבנים. אבל איכשהו, אני אף פעם לא אבין איך, הם עצרו והקשיבו. איכשהו, הם נתנו לצד הטוב שבהם לקבל את ההחלטה הנכונה בגלל מה שהיא אמרה."

קריין נענע בראשו, מגחך. "זה כל כך מטופש. זה היה כמו רגע מתוך הסיפורים שלה, שהכל נראה קודר אבל בסוף הטוב והצודק מנצח, רק שאני חייתי את הרגע. 'למה עשית את זה?' שאלתי אותה, אחר כך. 'הם היו תאווים לדם. הם יכלו להוסיף אותך למדורה. למה שהם יקשיבו לך?'

"'הם לא היו פוגעים בי,' היא אמרה לי. 'הרוע בבני אדם הוא שטחי. בפנים, אנשים הם טובים. לפעמים הם פשוט צריכים להסתכל על אדם טוב אחר כדי לזכור את זה.'" הוא נענע את ראשו שוב, כאילו בחוסר אמונה. "יש לה יכולת לעשות ניסים, בכל מה שנוגע לבני אדם. אני מסתכל עליה, ואיכשהו אני מצליח להשתכנע שאולי לא כל האנשים הם כל כך גרועים. שאולי שווה להציל את העולם הזה."

דממה השתררה שוב אחרי הסיפור שלו. הקול היחיד היה קול הלגימה של טאבת'ה מהתה שלה, והרעש המתכתי שהגרזן עשה כשהאראק חזר להשחיז אותו. היה זה סאבור ששבר את הדממה. "זאת תכונה מדהימה של דפנה," הוא אמר. "יש לה את היכולת להעביר את האמת שלה לאנשים אחרים, אפילו אם זו אמת קשה שהם לא רוצים להאמין בה. אני הצטרפתי כדי לנקום בת'וראסין, אבל הסיבה שעשיתי את כל מה שעשיתי לפני כן היא לא כי הייתי תאב לכוח. היית תאב לאמת. האמת היא מידה מוחלטת, זאת תמיד הייתה משנתי, וכל אדם שמונע מאחרים להגיע אליה הוא אויב. כל חוק שמקשה על האמת להיחשף הוא חוק שנועד להישבר, ושברתי חוקים רבים כאלה.

"אבל הסיפורים שסיפרנו כאן, מסביב למדורה, הראו לי שאותה האמת יכולה לבוא בגוונים שונים, כולם נכונים. האמת לאמיתה מסתתרת בתוך הפרטים שלא מסופרים, וכל מספר בוחר איזה מהם הוא משמיט. לא כי הוא משקר, אלא כי ישנם פרטים רבים מדי מכדי לתאר. אדם שרוצה להביא את האמת לאחרים, עליו לדעת איך לספר אותה כך שיקשיבו. זהו דבר שאף אחד לא יודע לעשות כמו דפנה. כל ערב, כשאנחנו יושבים מסביב למדורה ומספרים סיפור, אני מסתכל לראות איך היא מגיבה, אילו שאלות היא שואלת, איזה פרטים מעוררים את תשומת ליבה, איך היא מחפשת את האמת בתוך כל סיפור. כל פעם מחדש, אני מבין כמה יש לי ללמוד ממנה."

סאבור הניח את המקטרת בין שיניו, ולקח שאיפה איטית, מהורהרת. הוא נשף אותה החוצה, ואז הביט בהאראק. "גרמת לכולנו לענות על השאלה, אבל לא ענית עליה בעצמך, האראק," הוא אמר, קולו סקרן.

האראק הנהן, חוזר להשחיז את גרזנו, מביט בניצוצות שיצאו כל פעם שזרועו נעה על הלהב, מדבר בין התנועות. "כמו שאמרתי, אני כאן מאותה סיבה כמוכם. בגלל דפנה." הוא השחיז את הגרזן שלו באלימות פעם נוספת, ואז הניח את האבן והגרזן לצידו, מביט אל המדורה. "בשבט שלי, ראש השבט בחר אותי להיות הית'ראקי. ההית'ראקי הוא הלוחם שנועד להחליף את ראש השבט, הלוחם שאותו הוא מאמן באופן אישי בדרכי הקרב. אחרי שבחר אותי, שאלתי אותו למה דווקא אני. 'יש אנשים חזקים יותר ממני בשבט,' אמרתי. 'מהירים ממני. אם תאמן אותם, הם יהיו לוחמים דגולים יותר.'

"'ישנם כאלה שאולי יום אחד יהיו לוחמים טובים יותר ממך', ראש השבט אמר לי. 'אבל זה לא מספיק עבור ראש שבט להיות החזק ביותר. תכונותיו החשובות ביותר נמדדות מחוץ לשדה הקרב.' לא העזתי לומר לו, אבל חשבתי שהוא טיפש. אם המנהיג הוא לא החזק ביותר, למה שאחרים ילכו אחריו אל הקרב? זוהי מהות תפקידו.

"כשחלפו השנים והוא לימד אותי, הייתי עקשן כמו שהייתי ביום הראשון. הוא לקח אותי לכל מקום, נתן לי לראות אותו נותן פקודות, מקבל החלטות, אבל לא הבנתי. היום שבו הבסתי אותו בזירת האימונים בפעם הראשונה, היה היום שבו תכננתי איך אקרא עליו תיגר.

"ת'וראסין הגיע וחיסל את השבט שלנו לפני שהספקתי לעשות את זה. רק אני שרדתי. בלי שבט, חשבתי שלעולם לא אוכל לנקום את מות משפחתי, שנשמותיהם ישוטטו לנצח בעולם החיים, בסבל נצחי, אבל אף אחד משבטי הטוהירי לא העזו להסתכן בזעמו של ת'וראסין. הייתי כל כך נואש להציל את כבודי ואת נשמות אחיי ואחיותיי, שהייתי מוכן להצטרף לחבורת זרים חלשים שלא למדו את שבעת השמשות הטוהיריות.

"דפנה היא זאת שאספה אותנו ביחד, אבל היא הייתה חלשה. ידעתי שאוכל לקחת את המנהיגות ממנה, אבל היא אפילו לא התנגדה כשעשיתי את זה. אף אחד לא התנגד, אפילו קריין, שלא הייתי בטוח שיכולתי לנצח אותו אם יקרא עליי תיגר. זה בלבל אותי, אבל לא היססתי.

"יום אחד, דפנה סיפרה את הסיפור על הקרדינל האפור, ועל המלך הלוחם שניצח מלחמה אחר מלחמה כשהוא עומד בחזית, עד היום בו הכריז מלחמה מול הכנסיה, ואנשיו בגדו בו. זה היה סיפור טוב, אבל לא הבנתי למה שאנשים יקשיבו לקרדינל האפור כשבראשם מלך כל כך חזק. 'מנהיגות היא דבר משונה', דפנה אמרה לי. 'אם העם יתנגד למלך אכזרי, אין שום דבר שזה יוכל לעשות כדי לעצור אותם, חזק ככל שיהיה. אבל הם אף פעם לא יתנגדו לו כל עוד הם מאמינים שהוא מנהיגם. המלך האמיתי הוא לא זה שיש כתר על ראשו, אלא זה שאנשים מאמינים בו.'

"זה הזכיר לי כל כך את שאמר לי ראש השבט, שהצד העקשן שלי מיד צץ החוצה, וביטלתי את דבריה. אבל מילותיה קיננו בראש שלי. כשהיינו בראיסקאל, בלילה שהם הורידו אותנו מהמוקד, רציתי שנעזוב ונשאיר אותם מאחור עם הצרות שלהם. דפנה לא הסכימה. היא אמרה שהם עמדו במילתם כשהם הורידו אותנו מהמוקד, ושאנחנו חייבים להם לעמוד במילתנו ולמצוא את האשמים האמיתיים ברציחות. לא הסכמתי.

"אבל אז קרה משהו משונה. כולכם סירבתם לעזוב את הכפר לפני שסיימנו את משימתנו. יכולתי לנצח כל אחד מכם בקרב בנפרד, אבל נגד כולכם לא היה לי סיכוי. יותר מכך, בלעדיכם לא היה לי סיכוי כנגד ת'וראסין בעצמי. סירבתם לציית לפקודה שלי, המנהיג שלכם, אבל לא יכולתי לעשות דבר בנידון. הבנתי איך הרגיש המלך הלוחם באותו לילה. דפנה נתנה לי לקבל את ההחלטות הקשות, לעמוד בחזית, אבל אם היא לא הייתה מסכימה עם החלטה שלי, היא לא הייתה מתבצעת. מי היה המנהיג האמיתי, בעצם?

"השיעורים של ראש השבט שטפו אותי באותו רגע. באותו רגע הבנתי את שניסה ללמד אותי כל השנים האלה. אחרי שת'וראסין חוסל, וגילינו על השער שאותו החל לפתוח, ידעתי שהמשפחה שלי נחה בשלום, אבל לא יכולתי לשכוח את השיעורים שראש השבט ניסה ללמד אותי, חוכמה שאותה נפנפתי בזלזול. החלטתי שאלמד אותם עכשיו, לזכרו. כהתנצלות על שסירבתי להקשיב בפעם הראשונה. הפעם המורה שלי תהיה דפנה, בין אם היא יודעת את זה או לא."

טאבת'ה סיימה לשתות את התה שלה בשלב הזה, והמקטרת של סאבור נותרה ללא טבק. כולם הביטו בגחלים המרצדים של המדורה, הסיפורים מהדהדים בראשם. כולם הרגישו את הצורך להרים את מבטם להביט אל האוהל שבו ישנה דפנה, אבל אף אחד לא העז להיות הראשון. לבסוף האראק קם ממקומו. "יש לנו יום ארוך מחר. צריך להציל את העולם."

"לעזאזל עם העולם," קריין אמר, קולו מלא בציניות האופיינית לו. "מחר מצילים את דפנה."

הוא ציפה להוציא גיחוך משאר החבורה, אבל כל שקיבל היה הנהונים מהורהרים.