חופש מוכתם בדם

ביק רטנה כשאור השמש התגנב לתוך עיניה, מנסה לשים קץ לשנת הצהריים שלה. היא קמה ממקומה בסלסלה מכוסת הכריות והסתובבה בניסיון לחפש תנוחה מוגנת יותר מהשמש, אבל כשהצליחה להישכב חזרה היא גילתה שהעייפות עברה. היא התיישרה והתמתחה, פערה את מקורה בפיהוק הפגנתי, ועזבה את מקומה כדי להביט בחלון. מעבר לחצר, החומה והחפיר, בתי העץ הגבוהים של הבירה החליקו כמו נחשים מהארמון, אבל כרגיל עיניה של ביק נמשכו אל מה שמעבר אליהם: המישורים הארוכים, האפיקים הרבים של נהר האביב, ואי שם באופק, צוקי הוולנטי האדומים. זה היה יום בהיר, ועם הראות הטובה היא חשבה שהיא יכולה כמעט לראות את הים שמעברם. קצוות כנפיה עקצצו קצת, והיא יישרה אותם, לרגע מרגישה את הצורך לזנק מבעד למרפסת, לפרוש את כנפיה ולגלות איך נראה הים. התחושה חלפה מהר כמו שבאה, מוחלפת בחרדה מסחררת מהתעוזה ולא מעט בושה. היא מעולם לא עפה. רק לחשוב על זה הרגיש כמו בגידה.

היא חזרה אל החדר ונעצרה מול הדיוקן הגדול של הדוכס. הוא עצמו היה נראה מאוד מלכותי ומרשים, גבר אנושי חסון היושב על כיסא מלוכה, מפתח השקיעה על צווארו, חרב החמה בחגורתו. האומן השקיע בכל פרט, החל מעצמות הלחיים הבולטות של הדוכס ועד הבוהק המהפנט של מפתח הדוכסות.

ביק הופיעה גם היא בדיוקן, כשעוד הייתה וולנטי צעירה. היא עמדה לימינו של הדוכס, כנפיה הגדולות ומכוסות הנוצות מחזיקות את גופה. בניגוד לשאר הציפורים, הוולנטי השתמשו בכנפיים שלהם גם להליכה וגם לתעופה, מה שאפשר לרגליים שלהן להיות ארוכות ועדינות מספיק כדי לאחוז כלים שציפורים אחרות לא יכלו. כפפות לבנות כיסו את טופריהבדיוקן וגלימה עטפה את כנפיה, מכסה את זנבה. החזה הקטן שלה היה מנופח, נוצותיו החומות מבריקות מבעד לחולצת המשי שנתפרה במיוחד עבורה. מבטה נישא בעד למקורה אל הדוכס במבט נאמן. היא אהבה את הדיוקן.

בעודה מסתכלת, הדלת נפתחה בסערה, ופנימה נכנס הדוכס. שיערו הבלונדיני היה דבוק למצחו בזיעה, והוא עדיין לבש את אפוד האימונים שלו. לא היה צריך להיות מומחה כדי להבין שהוא במצב רוח קודר, ולראייה, הוא חלף ישר על פני ביק אל המרפסת, נשען על המעקה והביט אל הנוף. מיד אחריו מיהרו להכנס משרתו האישי, נושא הכלים שלו, מאמן הרכיבה שלו ומאמן הקליעה שלו.

"הוד מעלתו, אני חושב שפעלת באופן יוצא מן הכלל," מאמן הקליעה שלו אמר. "קליעה בעת פנייה ברכיבה היא משהו שאף אחד לא העז לנסות. גם קליעות משניות הן הישג מרשים."

"מה עוזרות לי קליעות משניות?" הדוכס קרא מהמרפסת. "אם אני לא מצליח להשיג ניקוד מושלם, המהירות שבה אני אסיים את המסלול רק תגרום לי להיות הראשון להכשל."

"אולי עדיף לוותר על המהלך כליל, הוד מעלתו," מאמן הרכיבה הציע. "כמו שאמרת, ניקוד מושלם יותר חשוב ממהירות הסיום."

"צאו, כולכם!"

הם ידעו טוב יותר מאשר לא לציית לדוכס כשהיה מצוברח, ומהר מאוד הם השתחלו החוצה, מותירים מאחור רק את ביק ואת תיאו, משרתו האישי. הם המתינו שהאחרים יסגרו את הדלת אחריהם, והביטו בדוכס.

"תרצה שאביא לך אוכל, הוד מעלתו?" תיאו שאל בדאגה. "אתה בוודאי מורעב לאחר האימון."

ביק ידעה מה הדוכס יגיד עוד לפני שאגרופיו נקמצו. "איך אוכל יעזור עכשיו?" הדוכס אמר בקוצר רוח.

"הבא מקלחת," ביק אמרה בקולה הגבוה. ריאות הציפור שלה היו בנויות לנשימות קצרות ומהירות, והיה לה קשה להגיד משפטים ארוכים בלי לעצור לנשום. "מקלחת לדוכס."

"זה לא התפקיד שלך לתת פקודות למשרתים!" הדוכס התפרץ שוב. "אל תשכחי את מקומך, חיית מחמד!"

הוא היה במצב רוח רע משהיא צפתה. "מתנצלת, פרנסיס. הוד מעלתו. תרצה מקלחת?"

הוא הסתובב שוב אל הנוף הנשקף מהמרפסת, ולאחר שתיקה קצרה הוא הנהן בראשו. תיאו החווה לה בראשו בהכרת תודה, ואז פנה ללכת. במהרה, מספר משרתים חזרו עם האמבט ודליי מים חמים, והניחו אותם במרפסת כפי שהדוכס אהב. ביק נשארה גם כשהם הלכו, מנקרת את נוצותיה בסבלנות בשתיקה שמילאה את החלל. היא ידעה שפרנסיס הצטער על ההתפרצות שלו, אז נתנה קצת זמן כדי שהרגשות ישככו.

"לא יכולה לחכות," ביק אמרה בעוד הדוכס נכנס לאמבט המים החמים. "לראות אותך בטורניר. מרהיב!"

"איך שזה נראה, את תראי אותי נכשל באופן מרהיב," הוא אמר, אבל רק מעט מרירות נותרה בקולו.

"אני לא דואגת. תמיד קשה באימונים. בסוף כולם מריעים. תהיה הראשון! קליעה בזמן פנייה!" ביק התנשמה. "זה יהיה מרהיב. כולם ידברו על זה. כולם יתגאו בך."

פרנסיס התיישב בתוך המים החמים, וחיוך החל להפציע על פניו. "מעט מאוד אנשים יודעים איך זה להיות הסמל עבור נתינים כל כך רבים," הוא אמר. "זה מה שמחזיק אותי במהלך האימונים." הוא הביט אל האופק שוב. "אחרי שנזכה בטורניר, נוכל לצאת לטיול שתכננו בלב שקט. אדמות המלך מרהיבות ביופיים."

"גם אני," ביק אמרה, מחייכת בעודה מביטה אל האופק, ליבה פועם בהתרגשות. היא מעולם לא עזבה את דוכסות השקיעה - הוולנטי נחשבו גזע עוין לבני האדם, ואף אחד לא העז להוציא אותם מהיבשת. הדוכס לקח סיכון גדול עבורה כשהסכים לקחת אותה איתו עד אדמות המלך. "אני סקרנית. הגבעות האדומות! ים הטורקיז! שוק הפרחים! לא יכולה לחכות."

"זה יהיה מסע מכונן עבור שנינו," הדוכס חייך, התלהבותה של ביק דובקת בו. "אני מרגיש את זה. אני אתאמן עוד, ואצליח בסוף, ו-"

הוא נקטע כאשר אחד המשרתים דפק בדלת בכוח, וקרא מעבר לצד השני: "הוד מעלתו! הדוכסות תחת מתקפה!"

"הם יצאו מהקניונים בחסות הלילה," השליח אמר, כורע ברך. "מרביתנו עבדנו בחפירת תעלות עד מאוחר, ועד שהספקנו לאסוף את הרובים שלנו, הוולנטי כבר היו עלינו. זה היה טבח. הקפטן הצליח להקים חומת מגינים עם פלוגה של אנשים, אבל בלי תעלות, בלי זיקוקי תאורה… הוא שלח אותי להעביר את ההודעה. הסתכלתי לאחור לפני שיצאתי מטווח הראייה…" השליח הרים את מבטו כדי להביט בביק לרגע, ואז הצטמרר והרכין את מבטו שוב. "אני לא חושב שמישהו מהיחידה שרד."

"תודה לך על הדיווח," הדוכס אמר בכל האצילות והחומרה הראויים. כל מי שהיה בחדר עשה מאמץ ניכר לא להסתכל על ביק. "הגבורה שלך לא תשכח במהרה. ראול ידאג עבורך לאוכל ומגורים עד שתתאושש." הוא הנהן אל ראול, שמיהר לעזור לשליח לקום. ביק גירדה בפנים כנפה עם מקורה בחוסר נוחות בזמן שהוא הלך.

שר המלחמה יואן החליף את מקומו של השליח על רצפת ההיכל ועמד לפני הדוכס. "שלחתי סיירים למגדלים, והם מדווחים שהסכר החדש בנהר האביב אינו שם יותר. גם רבות מתעלות ההשקייה אינן. הוולנטי כנראה סימנו אותן כמטרה, אם עצרו כדי לזרוע הרס."

"למה הם תקפו עכשיו?" הדוכס שאל, נע בכיסאו בחוסר נוחות. זה היה הרעיון שלו לבנות את הסכר לפני סיום הקמת הביצורים, כדי להספיק להשתמש במים כבר בעונה הקרובה. "הוולנטי לא יצאו מהמערות שלהם כבר חודשים."

"נהר האביב," ביק אמרה. "מתפתל לקניונים. הסכר פגע בזרימה. הוולנטי הרגישו במחסור."

היועצים כולם נעצו בה את מבטם, אבל לא העזו להתנגד להתפרצותה כל עוד פרנסיס לא עשה זאת. יואן שלח בביק מבט צר, והיא הרגישה את עצמה קמלה תחתיו. "אני מסכים עם ההערכה של חיית המחמד. נהר האביב הוא מקור מים מרכזי עבור הוולנטי."

"אז מה עכשיו?" פרנסיס נאנח, אוחז בראשו.

"חמישים שנה אני נלחם בוולנטי," יואן הכריז. "ואם דבר אחד הוא בטוח, זה שהם אוהבים את טעם הניצחון. הם לא ישובו למערותיהם עכשיו. עלינו להיערך למתקפה נוספת. התצפיתנים ראו אותם מסיירים מעל מערות המלח. אני מציע שנעמיס רובים על הכרכרות ונגייס כוחות מילואים בדרך לשם."

"זה נשמע לי נבון," הדוכס אמר. "יואן, אתה תוביל את מסע הגיוס, בעוד אנסל יכין שיירה נוספת של צידה שתדביק אתכם."

שקט השתרר בהיכל בעקבות ההכרזה. הדוכס הביט מסביב בבלבול, אבל איש לא העז להעיר את הפיל בחדר. ביק קמצה את טופריה. הדממה הייתה בלתי נסבלת, ואף אחד לא רצה להיות זה ששובר אותה. היא נשברה ראשונה.

"פרנסיס," היא הרגישה שקולה מקרקר קצת, והשתעלה קצת. "יש לי הצעה. אולי תוביל אתה? את החיילים."

"אני צריך להתאמן לטורניר," הוא אמר, קולו לפתע מתגונן. "יש לי פחות משבועיים לשכלל את הטכניקה של ירי בעת פנייה. הספינה תצטרך לצאת ללא דיחוי."

ביק הביטה בו. הוא לא היה צריך שיגידו לו כלום, היא ידעה - הוא הבין כמה מגוחך זה נשמע בזמן שעוד אמר את זה. הוא רק היה צריך הפוגה מספיק ארוכה כדי לעכל, ולא להדחק לעקשנות. היא נתנה לו אותה. "האנשים יבינו. תנצח את המלחמה. תפסיד בטורניר. הם יבינו."

הוא שילב את אצבעותיו, והמבט על פניו נעשה אפל. החדר קפא כולו במתח, וביק הרגישה את נשימתה נעצרת יחד עם השאר. כל המבטים היו נעוצים בדוכס הפעם, שהבעתו הפכה קודרת יותר ויותר מרגע לרגע.

"רודריק," הוא אמר לבסוף, בלי להביט אפילו על מאמן הסוסים.

"אני אכין את הסוס שלך למסע, הוד מעלתו," רודריק אמר, קד קידה.

"תביא הרבה קליעים. אני מתכוון לעבוד על הטכניקה בדרך למכרות המלח."

משם ההמולה כבר ניהלה את עצמה, יועצים ומשרתים מחלקים הוראות וממהרים לעזוב. הדוכס התפנה לחדרו כדי לחשוב בזמן שהשאר דאגו לצרות. ביק התחילה את דרכה החוצה בעקבות הדוכס, אבל יואן עצר אותה ליד הדלת של ההיכל.

"תודה לך, ביק," שר המלחמה אמר. "הקרבות הסוערים ביותר לעיתים מתרחשים מחוץ לשדות הקרב. האומץ שלך בלט במיוחד אל מול ההיעדר שלו אצלנו."

ביק הרגישה את נוצות עורפה מסתמרות במבוכה, והסיטה את מבטה. אף אחד אף פעם לא אמר לה דבר כל כך יפה, בטח שלא יואן המבוגר והמופנם. מחשבה פרועה עלתה לראשה, והיא אמרה אותה בקול לפני שהספיקה לחשוב עליה: "שר המלחמה. אוכל להצטרף? אליכם, הכוונה. אל מכרות המלח. רק לראות."

שר המלחמה התקשח, והיא מיד התחרטה שדיברה. "שדה קרב אינו מקום לחיות מחמד, ביק. זהו מקום כאוטי, רועש, מלא המולה ומהיר להשתנות, בטח כשהאויבים הם וולנטי. אחייך ואחיותייך, לא פחות. אין לך מקום שם."

ביק הורידה את ראשה עד שקרקפתה הופנתה אל השר, ושילבה את טפריה אחד בשניה, תנועה כנועה שהייתה טבועה בה מאז שהייתה קטנה. היא הרימה את ראשה והסתובבה ללכת, אבל יואן הרים את ידו לעצור אותה.

"אם הדוכס יסכים, אני יכול לדאוג לך לליווי עד מגדלי התצפיות," הוא אמר בטון קצת יותר עדין. "אומרים שהוולנטי יכולים לראות למרחקים אדירים. אולי תוכלי לראות חלק מהקרב משם."

ביק התיישרה, וניסתה לשמור על קור רוח, אבל נוצות עורפה בגדו בה שוב. "תודה, כבוד השר." הוא הנהן, ואז עוד שאלה עלתה בראשה. "מה דעתך? נספיק לטורניר? הדוכס ישמח."

"מהיכרותי עם הוולנטי, הם לא יתמהמהו עם המתקפה הבאה. אם נמחוץ אותם במכרות המלח, יש סיכוי. אבל לא הייתי מעלה את התקווה של הדוכס. למערכות יש נטייה להתארך."

"לא אספר," היא נשבעה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה היה עבור הדוכס, אבל התקוות שהיא פיתחה היו קצת יותר אנוכיות. היא כל כך רצתה לראות את אדמות המלך! הם רק היו צריכים ניצחון מוחץ אחד. זה כל מה שהפריד בינה לבין ים הטורקיז.

טלסקופים לא היו מתאימים לוולנטי במיוחד. זה לא שביק לא יכלה להשתמש בהן - היא יכלה להשען על כנפיה ולהרים את פלג גופה כך שטופריה היו מול פניה, ולתפוס את הטלסקופ הארוך כך שיהיה מכוון אל עיניה שהיו מגולגלות למטה. הבעיה הייתה שזה היה לא נוח בצורה קיצונית, ולמען האמת, מיותר. היא לא ידעה כמה טוב בני אדם יכלו לראות עם טלסקופ, אבל היא יכלה לראות ללא מאמץ כל מה שהם הצביעו עליו.

לא שהיה צריך ראייה טובה במיוחד כדי לראות את המתרחש. לא במכרות המלח - אלה היו שלווים למדי - אלא בחוות הסוכר שלצד נהר האביב. היה קשה מאוד לפספס את תמרות העשן שניקדו אותם, או את הלהבות המשתוללות. גם בלי להתמקד, היא יכלה להרים את מבטה, ולראות עננים קטנים וזריזים, כל אחד יחידה של לוחמי וולנטי, עפים באוויר בחן, עטים למטה במהירות מסחררת אל בני האדם הרצים.

ביק לא הייתה בטוחה האם בני האדם יכלו - או רצו - לראות את פניהם המבוהלים של הנסים על נפשם עם הטלסקופ. ביק ראתה אישה רצה עם תינוק בזרועותיה כשאחד הוולנטי צלל עליה מהר כל כך שספק אם האישה כלל ראתה אותו מגיע. החנית שלו הייתה הבזק זהוב שבהרף עין הפך להיות אדום, וגופתה של האישה התעופפה באוויר מהתנופה, מתגלגלת על הרצפה בעוד הערימה שנשאה בידה מתגלגלת לצידה.

היא לא יכלה להסתכל יותר. היא סובבה את מבטה, והביטה לכיוון מכרות המלח שוב. היא הייתה צריכה רגע כדי למצוא את הקבוצה הקטנה שדהרה משם אל עמדת התצפית שבה עמדה, והיא גילתה שהם כמעט הגיעו. היא ירדה מהמגדל, והחיילים שליוו אותה באו מיד אחריה.

הקבוצה הקטנה הכילה את מי שהיא ציפתה למצוא - הדוכס פרנסיס, שר המלחמה יואן, המפקדים הבכירים יותר של צבא החמה, וכמה מעוזריו של הדוכס. אחד ממפקדי עמדת התצפית מיהר לדווח להם על הטבח בנהר האביב.

"איך זה ייתכן?" הדוכס היה נדהם. "החוות של נהר האביב מבוצרות ומוגנות!"

"הוולנטי לא הגיעו מהקניונים, הוד מעלתו," מפקד התצפיתנים אמר בעודו על ברכיו. "חיילי נשבעים שראו אותם ממריאים מתוך השדות עצמם, מעבר לשורת המבצרים. החיילים ארגנו כוח שניסה להתכתש איתם, אבל ללא הגנת הביצורים, לא היה להם סיכוי."

"מאחורי המבצרים?" יואן אמר, המום שלא כהרגלו. "הם התגנבו דרך השדות. ברגל."

"אתה אמרת לי שהם יתקפו במכרות המלח!" הדוכס זעם, פניו אדומות. "צבא המילואים הענק שגייסנו אוכל את כל האספקה במחסנים שלנו ומתבטל בזמן שהוולנטי שורפים את השדות שלנו! הם יושבים בקניונים שלהם עכשיו, מתכננים את המתקפה הבאה, ולנו אין מי שיקצור את השדות בדרום כל עוד אנחנו יושבים פה עם רובים קרים! אני צריך לערוף את ראשך!"

"מעולם לא ראיתי את הוולנטי נלחמים בתבונה כזאת," שר המלחמה אמר, עדיין בהלם. נראה שרק אז עיכל את דבריו של הדוכס. היה קשה לראות את האדם המבוגר נופל לברכיו. "הכשלתי אותך, הוד מעלתו, כפי שמעולם לא הכשלתי. אני מתחנן בפנייך להזדמנות נוספת."

"אמרת לי ש-50 שנה אתה נלחם בוולנטי!" הזעם של הדוכס היה יוקד. "אמרת לי שאתה יודע איך הם פועלים!"

ביק צפתה במתרחש, בכל המבטים המוסטים, כולם יודעים מה הדבר הנכון לעשות, אבל אף אחד לא מעז להסתכן בזעמו של הדוכס. ובכן, בהיעדרו של אומץ, היא הייתה צריכה להתבלט.

"הוד מעלתו. יואן הוא שימושי. לוחם דגול. גנרל מבריק. חשוב מאוד. במיוחד עכשיו."

"תראי מה הוא עשה!" הדוכס אמר, מצביע על תמרות העשן. "אנשים נהרגו בגללו, עוד ימותו בגלל המחסור באוכל!"

"הוולנטי ביתרון. הם יכולים לעוף. הם רואים אותנו. יודעים איפה אנחנו. מה אנחנו עושים. ראו אותנו במכרות. ראו שהשדות חשופים. הקרב לא הוגן. אנחנו בחסרון."

"אלה תירוצים, כולם," הוא אמר, אבל הלהבה בכעסו החלה לכבות. "האנשים שנהרגו שם - זה לא מעניין אותם באיזה יתרון או חסרון אנחנו. הדם שלהם לא נשפך פחות בגלל חוסר ההוגנות של הקרב."

"לא," ביק הודתה. "אבל עוד דם יישפך. במיוחד בלי יואן."

פרנסיס השתתק, ומבטו הקודר הופנה אל תמרות העשן שוב. הכעס הגועש החל להתקרר, אבל שר המלחמה לא העז לקום מברכיו. "הם יאשימו אותי בזה," הדוכס ירק. "אני זה שיישא באחריות על הטבח הזה. אני זה ששמו יקושר אל הרעב שבחורף הזה." הוא הסתובב ופנה אל הסוסים שעליהם רכבו לכאן, ומיהר לטפס על גבו. "אני יוצא לרכיבה," הוא הודיע, ואז הסתכל על יואן. "כשאחזור אני מצפה לשמוע תוכנית פעולה שתראה לוולנטי מי שולט בדוכסות הזאת."

המתח לא התפוגג לגמרי כשהדוכס עזב. הגנרלים החליפו מילים אחד עם השני, אבל יואן קם על רגליו ומיד פנה אל ביק, קד אליה. "הפעם אני חב את חיי אל האומץ שלך, חיית מחמד נבונה," הוא אמר בקול שרעד מעט.

"לא היית בסכנה," היא מיהרה לומר, אם כי נוצותיה סמרו. "הוא לא רוצח."

"לעולם לא נדע, וולנטי קטנה," הוא אמר, נושם עמוקות. "אבל איני מצטער על כך שלא נתת לנו לגלות. כך או כך, אני מודה לך."

ביק הרגישה צורך עז לשנות את הנושא. "מה עכשיו?" היא שאלה. "איך ממשיכים?"

שר המלחמה נאנח, מעביר את אצבעותיו בשיערו האפור. "בדרך כלל, עם יריב שתוקף באופן כזה, הדרך לניצחון היא לדחוק אותו לקרב. להביא את הצבא אליו, להכריח אותו להילחם ולנצל את היתרון המספרי. אבל ניסינו להילחם בתוך הקניונים של הוולנטי בעבר. זאת התאבדות."

"אז מה כן?"

"נצטרך לפזר את כוחותינו. לנכש את העשבים ולשרוף את היערות שבין המבצרים כדי שהוולנטי לא יוכלו להתגנב דרכם, בינתיים לכסות על השטחים המתים באמצעות פטרולים… יותר מכל, לקוות שהוולנטי יהפכו ליהירים מהניצחון ויעשו טעות."

ליבה של ביק נפל בעוד יואן הסתובב כדי ללכת להתייעץ עם הגנרלים. היא נזכרה בדבריו של השר מקודם לכן, על איך למערכות יש נטייה להתארך. לפתע היא יכלה להרגיש בליבה את המרחק בינה לבין ים הטורקיז, והוא הרגיש ארוך מתמיד, אינסופי כמעט. שוק הפרחים פרח קודם לכן, אבל כעת הוא נבל בתוך המערכה עם הוולנטי שאיש לא ידע מתי תסתיים. הייאוש היה כל כך חזק שהוא הרתיע אותה, וראשה החל לקדוח. הרעיון לבלב בראשה מהר יותר משלקח לתקווה לשוב לליבה.

"יואן," היא קראה לו. "לדחוק אל קרב. יש עוד דרך. אני חושבת."

אחד הוולנטי היה שרוע על הרצפה, כנף אחת כל כך מחוררת מקליעים שהיא הייתה כמעט חצויה לשניים, הכנף השנייה מקופלת כמעט לחצי בזווית בלתי אפשרית. למרות שהיה מכוסה ביותר דם משביק ידעה שגוף יכל להכיל, הוולנטי ניסה לגרור את עצמו על הרצפה עם הטפרים. במין משיכה חולנית היא הביטה מסביב, מנסה להבין לאן הוא גורר את עצמו. מסביבו היו בעיקר גופות חבריו ליחידת התעופה, אלה שלא שרדו את פגיעת הקליעים ואת הנפילה מהשמיים, גפיהם מפוזרים לכל עבר. לביק היה נדמה שהוא גורר את עצמו לכיוון אחת הגופות, וולנטי אחר שפניו היו קבורים בבוץ. היא תהתה מה הוא יעשה כשהוא יגיע אליו, איך יגיב. מה טיב הקשר ביניהם? למה הוא זוחל אליו ככה? האם הם אחים? חברים? מאהבים?

היא לא זכתה לגלות. אחד מנערי השלל חלף עם החנית שלו והרים אותה מעל הלוחם הזוחל, בעוד הוולנטי הרים את טופרו ופצה את מקורו כדי להוציא קול קרקור קצר שנקטע כשהחנית ירדה למטה, מפצחת את גולגלתו. ביק פלטה אנקה קטנה למשמע הרעש המחליא, אבל עם ההמולה והרעש של פינוי שדה הקרב אף אחד לא שמע. נער השלל התכופף כדי לחלץ את עגילי היהלומים הקטנים ממקורו של הוולנטי באמצעות סכין, לא משאיר אף זכר מפניו של הלוחם. הנער היה צעיר, לא יותר מבן 13, צעיר מדי מכדי להילחם בקרב אבל מבוגר מספיק כדי לעזור אחריו. היא יכלה לראות שזה לא היה שדה הקרב הראשון שלו.

כשהיא הביטה על שאר הגופות ועל מה שלבשו, היא הבינה שהיא מעולם לא ראתה וולנטי פראי. ביק עצמה לבשה ביגוד פשוט שעזר לה להראות אנושית יותר: כפפות על הטופרים שלה, גלימה על גבה, כובע קטן כשהרגישה אופנתית. לא פעם אנשים צחקו על המראה שלה, אבל הדוכס אהב את זה, וזה היה מספיק עבורה.

הוולנטי הפראיים התלבשו בצורה שונה לגמרי. מרביתם קשרו רצועות עור צבעוניות לזנבותיהם, והיא הבינה מה היו השרוכים שהתנפנפו מאחוריהם כשעפו. עגילי נחושת מסוגים שונים כיסו את מקורם, בצורות של קוצים בולטים או לולאות שהתחילו בצד אחד של המקור והסתיימו בצידו השני. במקום גלימה אחת על הכתפיים, כמו בני אדם, הם לבשו שני גלימות קטנות על כנפיהם, שאף פעם לא עברו את מחצית הכנף, והיו מחוברים באמצעות קשרים מורכבים מתחת לכנף, עם שרוכי עור מכוסי חרוזים צבעוניים. הנוצות על ראשם היו לעיתים קרובות צבועות בגוונים של כחול וטורקיז.

היא הבינה את זה למרות שמרבית הנוצות והחרוזים שהיא ראתה היו מכוסים בדם עכשיו. מעט מאוד וולנטי שרדו פציעות של קרב וגם את הנפילה הנלווית מהשמיים. "מעט בני אדם פצועים," היא אמרה, קולה מרגיש מרוחק.

"ללא יתרון מספרי, לוולנטי קשה להתמודד עם גדודים מאומנים עם רובים," יואן אמר מגב סוסו. "שורת מגנים הודפת את מתקפת הצניחה, וכשהם מנסים לנסוק חזרה, הם פגיעים במיוחד."

"זה טבח," הדוכס אמר, בטון שונה לגמרי מזה שביק הרגישה.

"אמרתי לך, הוד מעלתו. לוולנטי אין סיכוי בקרב ישיר אל מול צבא השקיעה."

"הם פשוט תקפו? כשכל הצבא ערוך, מבוצר?"

יואן הנהן. "זה היה הרעיון של ביק," שר המלחמה הרכין את ראשו אליה. "כבר למדנו מה מניע אותם למלחמה: שיבושים בנהר האביב. הסכר שהחיילים בנו לא יחזיק עונת חורף, אפילו לא גשם קיץ עקשן, אבל הוא הספיק כדי לעורר את זעמם של הוולנטי. הם ניסו להפתיע אותנו באמצעות איגוף, אבל היינו מוכנים לתכסיסים."

"וכמעט ללא חללים," פרנסיס אמר בעוד סוסו דרך על כנף ברעש פצפוץ עצמות. "הצבא שלהם ישותק בזמן הקרוב. אתה חושב שאנחנו יכולים לשחרר את כוחות המילואים?"

"עם כל כך הרבה אבידות, אני בספק אם נסבול מתקפת וולנטי בזמן הקרוב."

"אם החיילים יחזרו לשדות עכשיו, אנחנו נספיק קציר נוסף בקלות. עם נקמה עבור החוואים של נהר האביב, ובלי רעב חורף, הם יוכלו לחזור לשגרה שלהם. הם יזכרו מה עשינו עבורם." הוא עצר את סוסו בפתאומיות, וסובב אותו כדי לפנות אל ביק, שנרתעה בבהלה. "וכל זה בזכותך."

"הוד מעלתו?"

"כשאימצנו אותך לחיקנו, אבא שלי אמר לי לא לשכוח אף פעם מה את ומאיפה באת. את חיית מחמד, הוא הזכיר לי, ואסור שאת או אני נשכח את מקומך. אני אומר לכל הרוחות עם זה." הוא נשם נשימה עמוקה. "ביק, אני מכריז עליך בזאת כיועצת רשמית לדוכס. את תשבי בכל הפגישות, תדברי בכל נושא, ואם למישהו יש בעיה עם זה, הוא יטפל בזה מולי. אני מבטיח להקשיב לכל מה שיש לך לומר."

"הוד מעלתו," ביק אמרה, המומה. "אין לי מילים."

"אין צורך במילים," הוא אמר, ונאנח בהקלה. "בכל רגע שעובר, אני מבין שהייתי צריך לעשות את זה מזמן. את לא חיית מחמד. את חברתי לדרך, כפי שהיית מאז שהיינו ילדים."

ליבה של ביק החסיר פעימה. היא הוצפה מרוב רגשות, והיא חשה את נשימתה מתקצרת עוד יותר מהרגיל. "תודה. פרנסיס."

הדוכס נדרך לפתע. "אנחנו עוד יכולים להספיק לטורניר." חיוך הפציע על פניו. "אני אשלח הודעה דחופה לארמון לעצור את הספינות!" הוא סובב את סוסו, ומיהר לדהור אל אוהל הפיקוד.

יואן נותר מאחור, והביט מטה אל ביק מסוסו. "אני לא חושב שיכולתי לדמיין שיבוא יום כזה, שוולנטי מייעצת לדוכס השקיעה," הוא אמר. "בטח לא כשאני לצידו. אבל מוזר ככל שזה יהיה, אני חושב שזה אחד מצעדיו הנבונים ביותר של הדוכס. יהיה זה כבוד עבורי לשרת לצידך, ביק הוולנטי." הוא קד קידה קלה, ואז סובב את סוסו ופנה לרכוב אחרי פרנסיס.

ביק המשיכה לשוטט בשדה הקרב לאחר מכן, עוד לא מוכנה לחזור אל אוהל הפיקוד. מרבית עיטורי היהלום של הוולנטי כבר נלקחו, וכעת נערי השלל בחנו חרוזים ועגילים מנחושת כדי להחליט אם הם שווים את המאמץ. היא חלפה על פניהם, מתעלמת מהלחישות שהם החליפו ביניהם כשראו אותה. בעודה מביטה בגופות הפזורות, היא ניסתה לזהות תבנית בסוגי העגילים, מספר החרוזים על הגלימות, צבעי נוצות הראש. היא תהתה אם אחת הגופות השתייכה לקרוב משפחה שלה. כמה היא ידעה על הוריה בעצם?

היא מצאה כלוב פלדה גדול שבתוכו היו שבעה וולנטי חיים. הם היו פצועים, בבירור שורדים מהקרב, אבל מספיק בריאים כדי להתהלך בכלוב. עגילי הנחושת שלהם עדיין היו על מקורם, רצועות העור הדקות של זנבם מתנופפים בזמן שהלכו.

אחד מהם ראה אותה, ואז קרקר משהו בשפת הוולנטי. כל השבעה הסיטו את מבטם אליה בבת אחת, ואז החלו לקרקר, אחד אחרי השני. היא הביטה בהם בבלבול, הקולות נשמעים מוכרים וזרים לחלוטין בו זמנית. אחד מהם הניח את טופריו על הכלוב בעודו מקרקר אליה, והאחרים החלו להרים את קולם, הקרקורים יותר ויותר נחושים ורועשים. אחד החיילים הקרובים התקרב למשמע ההמולה, והחל לצעוק על הוולנטי, עד ששלף את השוט שלו והצליף באחד מהם, גורם לו ליפול לרצפה בקול רועם. השבויים השתתקו, מביטים בלוחם על רצפת הכלוב לרגע, ואז בחזרה בביק.

היא עמדה שם, מביטה בהם בחזרה.

היא לא ידעה כמה זמן עבר כשמשרת הגיע אליה בריצה והעיר אותה מהטראנס שבו הייתה שרויה. "גבירתי היועצת," הוא אמר, וקד את הקידה הקטנה ביותר שהצליח לבצע. "הדוכס פרנסיס קורא לך. הוא אמר שעליכם לצאת לארמון מיד כדי להספיק להגיע לספינה בזמן."

ביק לא הצליחה לנתק את עיניה מהוולנטי האחרים לזמן רב כדי להביט במשרת, ובמהרה מצאה שהיא מביטה בהם שוב. הם לא הסירו את עיניהם ממנה לרגע אחד.

"היועצת? הדוכס ממהר מאוד."

"תמסור לדוכס שאני לא באה איתו לאדמות המלך. מישהו צריך לדאוג לדוכסות בהיעדרו."