התליון

הערה: הסיפור הזה הוא חלק אחד מתוך סדרה של סיפורים קצרים. כל אחד מהסיפורים הוא עצמאי ועומד בפני עצמו, אבל ישנה המשכיות עלילתית ביניהם. כשיתפרסם המשך, אוסיף קישור לסיפור הבא כאן.

"אני שונאת לרכב על סוסים," ריאלה רטנה. היא זזה במקומה על האוכף, מנסה להתיישב בצורה נוחה יותר, ופלטה אנחה מוגזמת.

"במיוחד בתוך יער," סילבר הזכיר לה. הוא היה לא הרבה יותר מעץ מהלך, זרועותיו עשויות מעשבים ארוכים שהתנדנדו מגזע העץ במרכז גופו, עיניו לא יותר מחריצים בלתי סימטריים ליד הצמרת נטולת העלים, אבל איכשהוא הצליח להראות לחלוטין לא במקום בין שאר העצים הרגילים.

"במיוחד בתוך יער," ריאלה הסכימה. "כל הגזעים הבולטים והאבנים, הם רק מבקשים שהסוס ישבור רגל ואני אשבור צוואר."

"והשמש," סילבר הוסיף, מנסה להסתיר את השעשוע בקולו. "אל תשכחי כמה את שונאת את השמש. והשמיים, בואי לא נתחיל אפילו."

"הא הא הא," ריאלה רטנה, והזיזה את הברדס שלה כדי שיסתיר עיניה מהשמש. "זה לא יפה לצחוק על עלמה כשהיא סובלת."

"אם אי פעם אפגוש עלמה, אוודה שסיימה לסבול לפני שאצחק עליה."

ריאלה כבר הכינה את תגובתה, כשהם ראו את הברנש הגבוה במרכז הדרך. בידו האחת הייתה קשת עם מיתר מתוח, בידו השנייה חץ עם נוצות ברווז בקצהו, על פניו חיוך מרוצה. "צהריים טובים לכם!" הוא הכריז. "אני לונגת'ורן, הבעלים של היער שאותו אתם חוצים עכשיו, אבל אתם יכולים לקרוא לי לונג. אם תואילו בטובכם לתת לי את כל הטובין שברשותכם, תוכלו להמשיך בדרככם בשלום."

סילבר וריאלה החליפו מבט. "אני יכול להרוג אותו?" סילבר שאל אותה. "הוא רק בן אדם. האלים לא ישימו לב."

"אתה לא תרים נגדו יד," ריאלה לחשו לו בקול מאיים.

"העץ המהלך לידך, זה פנטום?" לונגת'ורן שאל בעניין. "אף פעם לא ראיתי פנטום בצורת עץ. כמה כסף סוחב איתו עץ?"

"אני חושבת שבחרת לך טרף לא מתאים, בן אנוש," ריאלה סיננה. "אני מציעה שתסתובב ותחזור למקום שממנו באת."

"כולם אומרים את זה," לונגת'ורן אמר בצער. התנועות שלו היו מהירות ומתורגלות היטב. לפני שריאלה הבינה מה קורה, החץ עם נוצות הברווז בלט מתוך מצחו של הסוס שלה, וצהלה מבוהלת אחת לאחר מכן היא הייתה על הרצפה, רגלה קבורה מתחת למשקלה של הבהמה.

לונגת'ורן חתך את תיקי המשא מהצד של האוכף שהיה מעל האדמה, ואז רכן מעל ריאלה ההמומה. ללא הברדס, פניה נחשפו: אוזניים מוגבהות ומכוסות פרווה, סנטר וחוטם בולטים, שיער אפור וקצר. "ליקונית," הוא אמר בצירוף מרענן של הפתעה וחוסר עניין. "לא היה יותר קל פשוט לתת לי את מה שביקשתי?" הוא הושיט את ידו לצווארה, ולפני שהספיקה להירתע תלש את התליון שענדה, בוחן את אבן החן במרכזו.

"לא, אל!" ריאלה צעקה, מרימה את ידה אל התליון, אבל בהרף עין לונג דילג מחוץ לטווח שלה, רץ בין העצים, שורק בעליזות.

"רק בשביל הרקורד," סילבר אמר באגביות. "אם אני מרים את היד כדי לעזור לך לצאת משם, זה נחשב כלהרים נגדו יד?"

"שתוק ותעזור לי," ריאלה רטנה. "אנחנו צריכים למצוא אותו לפני שהשמש שוקעת."

לונגת'ורן היה בטוח שהוא חולם. הדברים שקרו סביבו לא היו דברים שקורים במציאות, ולכן ההסבר היחיד הוא שהוא שהם לא היו במציאות כרגע. בכל זאת, משהו בתוכו סירב להיות כנוע ולקבל את המצב כמו שהוא, אפילו בתוך חלום. הוא משך חץ נוסף קרוב לאוזנו ושחרר, והרעש שהגורגון פלט בזמן שהוא מת לא היה דומה לשום דבר שהוא אי פעם שמע. בן האדם שהיה בפיו, לעומת זאת, היה עסוק בלצרוח, בזמן שהגורגון התרסק לרצפה. אותו בן האדם היה טרבר, החבר הכי טוב של לונגת'ורן, אדם שהוא חלק איתו הכל, והדבר היחיד שהרגיע את החרדה שמילאה את ליבו היה להזכיר לעצמו שכל זה רק חלום.

הוא זיהה את אחת הזרועות הארוכות שירקו החוצה את המפלצות, וכיוון חץ מדויק כשהוא שמע את שמו. "לונגת'ורן!" הוא לא זיהה את הליקונית הנמוכה שרצה לכיוונו. "התליון! איפה התליון?"

עכשיו הוא היה בטוח שהוא חולם. "תליון?" הוא שאל.

"התליון! התליון שגנבת לי היום בצהריים!" היא קראה בכעס.

עכשיו הוא זיהה אותה. מוזר, איך אנשים אקראיים מופיעים בחלומות שלך. הוא הצביע אל המחסן הקטן שבו הם פירקו אבני חן מהתכשיטים. הליקונית הרימה את ידה לכיוון החלון של המחסן, והוא ראה משהו זז בפנים. לפתע התליון נצמד אל חלון הזכוכית, ואפילו במרחק הזה הוא ראה את אבן החן זוהרת באור סגול. היא התאמצה, והוא ראה את התליון חובט בחלון שוב ושוב, מנסה למצוא את דרכו החוצה.

ידו מצאה חץ נוסף, ורגע לאחר מכן, הזכוכית של החלון התנפצה. התליון זמזם באוויר היישר אל ידה, וכשהיא נגעה בו, זה היה כאילו הכל התפוצץ. כל גופה זהר באור הסגול של התליון, עיניה הירוקות בוהקות באור מסנוור, והשדים שמסביב קרסו לאדמה בצרחות, גופם מתאדה לערפל סגול שנשאב במערבולת לתוך התליון. הליקונית קרסה לאדמה, מתנשפת.

לונגת'ורן צבט את עצמו, וגילה שהוא בקושי מרגיש את הכאב. הוא ציפה שכל האימה של החלום יעלמו עם הערפל הסגול, אבל רק השדים הלכו. הוא צעד קדימה באיטיות, ורכן לצד גופתו של טרבר. הוא נראה צעיר מתמיד, כשעיניו פקוחות לרווחה באימה, ושפמו המסכן מכוסה בדם. גופו נגמר באיזור הבטן - מתחת לזה הייתה שיירה של קרביים שדעכו ממנו הלאה.

הוא הרגיש את מבטה של המכשפה הליקונית מעל לכתפו, וחש את ההיסוס שלה. "אתה… בסדר?"

"התליון?" הוא שאל. "התליון עשה את כל זה?"

היא לא ענתה, אבל הוא חשב שהיא הנהנה.

"וזה לא חלום?" הוא לא היה בטוח שהוא היה מאמין לה, לא משנה מה היא אמרה.

"אני…" הוא שמע משהו חנוק בקולה. "לא."

"לא יכולת להזהיר אותי? לפני שלקחתי אותו?"

"להזהיר?" היא התרעמה. "אתה גנבת אותו! אתה לא נתת לי..." היא עצרה את עצמה באמצע. משהו בתוכו, משהו לא רציונלי, אמר לו שאם זה היה חלום היא לא יכולה הייתה לצעוק עליו. כל מילה הייתה כמו דקירה בחזה שלו, והוא הרגיש את עצמו נרתע פיזית ממנה כשהיא צעקה. הוא הסתובב והביט עליה, מבטה אשם, נשימותיה כבדות.

"למה את מסתובבת עם דבר כזה?"

"אני מנסה להשמיד אותו," היא ענתה.

לונג הנהן באיטיות, ואז התחיל לפרק את המיתר של הקשת שלו. להשאיר את המיתר מתוח כשלא צריך זה מתכון מצוין למיתר קרוע ולקשת שבורה, הוא למד את זה בגיל צעיר. "הבנתי. אז מתי אנחנו יוצאים?" הוא שאל.

"אני שונאת ללכת," ריאלה התלוננה, נשענת בכבדות על המטה שהיא מצאה ביער. היא עצרה לרגע כדי לסדר את שיערה מאחורי הברדס, ווידאה שהוא מסתיר את השמש.

"זה העניין!" לונג אמר, נוקש באצבעותיו. "זה בגלל שהרגתי את הסוס שלה. אם לא הייתי עושה את זה, ריאלה לא הייתה מתלוננת כל כך הרבה!"

"דווקא עשית רושם שאתה לא טיפש כמו שאתה נראה," סילבר אמר. "הייתי חושב שתבין שאין כוח ביקום שיכול לגרום לריאלה להתלונן פחות."

"אני לא יודעת אם אני אוהבת את הקואליציה של שניכם נגדי," ריאלה רטנה.

"משהו שאת לא אוהבת? לא יכול להיות!" לונג אמר, וחייך אליה חיוך רחב, לפני שטיפס אל הגבעה הקטנה שמולם. "אבל יש לי חדשות טובות בשבילך: את לא צריכה ללכת עוד הרבה. כמעט הגענו."

החומות של העיר האנושית של גולדקריק היו פזורות לאורך האופק כמו נחש עצל. הם התחילו את המסע במורד הגבעה.

"תזכירי לי, למה לא יכולת להשמיד את התליון הארור הזה בחזרה בממלכה הליקונית?"

"הקסם של התליון הוא קסם-רוחות, וקסם רוחות הוא אסור," היא אמרה. "אני מכשפת-הרוחות הליקונית היחידה, והתליון הזה נמצא הרבה מעל ליכולותיי."

"ריאלה!" הוא אמר, מדמה תדהמה. "את פושעת, כמוני?"

זה היה מיועד כבדיחה, אבל ריאלה הסיטה את מבטה כשהוא שאל את השאלה. "אני לא חושב שיש מישהו שהוא ממש כמוך, לונגת'ורן," סילבר התערב ביובש. "השבח לאלים."

"ולמה אנחנו חושבים שבגולדקריק יהיה מכשף-רוחות שכן יכול לטפל בתליון הזה?" לונג שאל.

"כי הם בני הבליעל ששלחו את התליון הזה לממלכה הליקונית," סילבר ענה לו, קולו משועשע. "כמתנת פיוס, לאחר סיום המלחמה בין ת'אן-טוואס לגולדקריק. בני אנוש, אה?"

"ארבעים ליקונים נהרגו, ביניהם בנו היחיד של המלך, שהוביל את מתקפת הנגד מול השדים." ריאלה היססה. "אני לא חושבת שהם אפילו ידעו שבנו של המלך היה בת'אן-טוואס, או שאפילו עכשיו הם יודעים שהוא נהרג. אני חושבת שהם רק רצו נקמה."

"הם השקיעו כל כך הרבה מאמץ בנקמה, ואת חושבת שהם יעזרו לך להרוס את התליון כי..?"

סילבר וריאלה החליפו מבט ארוך. "אני חוזר בי," סילבר אמר. "אתה טיפש בדיוק כמו שאתה נראה."

"בגלל שהם הולכים למצוא אותו בארמון שלהם," ריאלה ענתה. "בחדרו של יורש העצר."

לונג קפא במקומו, מביט בריאלה במבט המום. היה לה לפחות הכבוד להסמיק ולהסיט את מבטה.

"הם הציעו לי חנינה," היא התגוננה. "מהמלך הליקוני, בכבודו ובעצמו. המלך הליקוני בא לבקר אותי, יצור שחי יותר מאלף שנים, והוא ביקש ממני שאעזור לו לנקום את מות בנו. אני הליקונית היחידה שיכולה להחזיק את התליון מרוסן, היחידה שיכולה לעשות את זה." היא הציצה למעלה כדי להסתכל אליו לרגע. "לא ביקשתי ממך לבוא איתי."

"את באמת הולכת לעשות את זה?" קולו של לונג היה שקט בצורה לא אופיינית. "לשחרר את השדים האלה על אנשים שוב, בתוך עיר צפופה?"

"הם יצליחו לעצור אותם," היא התגוננה. "יש להם את מכשפי הרוחות הכי טובים בעולם." היא השתתקה, ואז הוסיפה בקול חלש, כמעט בלתי נשמע. "זאת הדרך היחידה שאני יכולה לחזור הביתה."

"מה אתה מצפה שהיא תעשה?" סילבר שאל, קולו האדיש תוקפני לפתע. "תיקח איתה את התליון הזה ותסתובב איתו לשארית חייה?"

"אנחנו יכולים לחפש דרך להשמיד את התליון בעצמנו," לונג אמר. "למצוא מישהו שכן יהיה מוכן לעזור לנו."

"ואז ריאלה לא תוכל לחזור לממלכה יותר אף פעם."

"היא באמת רוצה לחזור לשם? למקום שמוכן לעשות דבר כזה?"

"אני רוצה לחזור הביתה!" ריאלה צעקה, עיניה מתמלאות דמעות. "אני שונאת את זה, אני שונאת את המקום הזה, אני שונאת את העצים כאן, אני שונאת את מזג האוויר כאן, אני שונאת את האנשים כאן, אני שונאת את העולם הזה, והמקום היחיד שאני אוהבת להיות בו זה הבית שלי, ולא ראיתי אותו כבר חמש שנים! נמאס לי, לונג, נמאס לי להסתובב פה, נמאס לי, אני רק רוצה לחזור הביתה ולא לצאת משם יותר אף פעם!"

הדממה מילאה את החלל בזמן שריאלה הביטה ברצפה, הדמעות זולגות בשיירה דרך הפרווה של פניה ומטפטפות לאדמה. סילבר ולונג לא יכלו לעשות כלום מלבד להביט בה בחוסר אונים, חסרי תשובות. זה היה סילבר ששבר את השקט.

"אנחנו צריכים להתקדם אם אנחנו רוצים להספיק לשתול את התליון לפני הלילה."

"לא חתיכת עץ מטומטם," ריאלה אמרה, קולה נוטף ציניות. "אנחנו צריכים למצוא מישהו שיודע איך להשמיד את התליון המטופש הזה. למזלנו, אני מכירה מישהו בהארדהום שאולי יסכים." היא נאנחה, וניגבה את עיניה בידה. "אלוהים, כמה אני שונאת את הארדהום."

סילבר ולונג החליפו מבט. הם לא יכלו שלא לחייך.