אזהרת טריגר לאונס. הסיפור אינו מתאים לילדים.
"תעביר לי את הפִּיפֶּטָה," הופמן אמר, מושיט את היד בלי להסתכל.
"אני נראה לך כמו עוזר מעבדה?"
"אתה נראה כמו השמוק שהכי קרוב לפיפטה."
הסתכלתי על המכשיר שלידי, וצעדתי אל הכיור כדי להתרחק ממנו.
הופמן הסתובב והסתכל עליי. הוא יישר את הזקן המטונף מתחת לכובע החסידי הבלוי והעלוב שלו. "תקשיב, שמוק."
"זה לא השם שלי."
"הם נשמעים לי אותו הדבר. זוכר מה אמרת לי שבוע שעבר?"
"שאני שונא להיות תקוע איתך בחור תחת הזה?"
"כן, אחרי זה. שאנחנו צריכים עוד זמן, ובשביל זמן צריך כסף. ואז הרמתי את הראש בעזרת השם והתחלתי לדאוג לנו."
"התחלת להכין סמים."
"רצית שאני אמכור את התחת שלי בצומת? אני כימאי. אלוקים לא מפיל מָן מהשמיים לשמוקים כמונו. או שתמצא דרך לירות ברובה שלך עד שיופיע לנו כסף, או שתזיז את התחת השמוק שלך ותעזור לי."
"בלעדיי לא היו לקוחות שיבואו לקנות את הסמים המסריחים שלך."
"ומה, עכשיו נמאס לך לעבוד?"
הרגשתי את הדם עולה לי לראש. "יכולת לקחת את הפיפטה שש פעמים בזמן הזה."
"ובעזרת השם יכולת להביא לי אותה שבע פעמים במקום לשמוע את זה."
לרגע שקלתי ברצינות לחורר את הגולגולת של הופמן, לעזוב את המדינה המחורבנת הזאת, להגיד ללקוח המזדיין שינסה הוא למצוא מישהו בצפון קוריאה רק לפי שם, ולפרוש לאיים הקריביים. במקום, לקחתי נשימה עמוקה. הלכתי אל הפיפטה, הבאתי אותה להופמן, וחזרתי לעמוד ליד הכיור, רחוק מכל כלי העבודה.
דפיקה בדלת לוותה בראש המרובע של אחד הבריונים המקומיים ששכרנו כדי לדחוף את הסמים של הופמן. "טונגמו, יש פה לקוח עם בקשה מיוחדת."
"תכניס אותו," עניתי בקוריאנית.
הופמן לא דיבר קוריאנית, אבל הוא כבר ידע כמה מילים. "אתה לא יכול לעשות את זה בחוץ? אני מנסה לעבוד."
"גם אני. אלוקים לא מפיל מן מהשמיים לשמוקים כמונו, אתה יודע?"
הלקוח היה תולעת קוריאנית רגילה, נמוך ובתת תזונה, עם תספורת פטריה מכוערת. הדבר היחיד שייחד אותו מ-25 מיליון הקוריאנים האחרים היה שומה גדולה ושעירה באמצע הלחי, שבאופן מעניין הפכה את הפנים שלו ליפים יותר.
"מה אתה צריך?"
הוא נראה מבוהל מהרגע שנכנס, והמבטא שלי רק הבהיל אותו עוד יותר. הוא הסתכל על הופמן, שניסה להתעלם מהמצב ולהמשיך בעבודתו. "אפשר להשאיר את זה ביננו, טונגמו?"
"אני לא הטונגמו שלך, תולעת. מה אתה צריך?"
הוא הסמיק, אבל רק השפיל את מבטו. "אני צריך… אני צריך שיקוי אהבה."
נאנחתי. "תעוף מפה." התולעת הביט בי בבלבול.
"מה השמוק הזה רוצה?" הופמן שאל בעברית.
"סתם גוש אמונות תפלות מקומי."
"הוא ועוד מיליון אחרים. מה הוא רוצה?"
"שיקוי אהבה."
"אז למה אתה מעיף אותו? אין לך דמיון." הופמן פנה אל התולעת ועבר לקוריאנית שבורה. "לקנות אליי בוא."
"אתה הולך לדפוק אותו?"
"ככה אתה מכיר אותי?" הופמן נעלב. "שאני אדפוק בן אדם בעסקה?"
"מה אתה הולך למכור לו?"
"רוהיפנול."
"סם אונס? זאת הגרסה שלך לשיקוי אהבה?"
"אתה רוצה להשאר תקוע איתי בצפון קוריאה לתמיד או שלא?"
היססתי. היה קשה להתווכח עם הטיעון הזה. הופמן ניצל את ההזדמנות כדי לחטט במגירות ולהוציא שקית קטנה עם גלולות, מושיט לי אותה.
"תן לו אחד ותגיד לו לשים לה את זה במשקה ואחרי חצי שעה להציע לה לעלות לחדר עד שהיא תסכים. אחרת הכישוף יתפוגג או שקר כלשהוא. וקח ממנו מלא מהזבל הזה שקוראים לו פה כסף."
בהיתי בשקית הגלולות. רוהיפנול היה כלי מאוד שימושי בשביל מתנקשים שכירים, אבל אף פעם לא שקלתי להשתמש בו באמת כסם אונס. התקשחתי. הוצאתי שתי גלולות, וביקשתי מהתולעת לראות את הכסף. כשנתתי לו את ההוראות עיניו היו גדולות כמו צלחות, ויכולתי להשבע שהשיערות על השומה שלו רוטטות. הוא קד אליי קידה מתחנפת ועזב.
בזמן שהופמן ישב שם ורקח את הרעל שלו, דמיינתי את התולעת הזה הולך חזרה לכפר המושתן שלו, מסתכל על אהבת הילדות שלו, תמימה וחייכנית, ושותל לה בבטחון סם אונס במשקה, בטוח שסוף סוף היא תאהב אותו כמו שהוא אוהב אותה. אולי הוא יבין מה קרה רק בבוקר, אחרי שהוא זיין אותה. אולי האחים שלה ירצחו אותו. או שאולי ההורים שלה יכריחו אותה להתחתן איתו, עכשיו שהיא טמאה. לא הצלחתי להחליט מה עורר בי יותר בחילה.
"אני יוצא," אמרתי להופמן.
"יוצא? מה אתה מתכנן שאני יעשה פה בינתיים שמוק?"
"תמשיך להכין סמים."
"ואם תהיה עוד בקשה מיוחדת?"
"אתה נשמע כמו ילד שנשאר לבד בתור בסופר. תגיד לו לחזור אחר כך, מה הבעיה?"
"הבעיה שאני לא מדבר את השפה המזדיינת ואתה רוצה ללכת ללקק למצפון שלך, כשבעזרת השם אנחנו יכולים לקבל סוף סוף את המיקום של המטרה שלנו ולסיים עם החרא הזה."
"התולעת כבר שילם. מה אכפת לך אם אני ימנע ממנו לאנוס בטעות את הקראש שלו?"
"כי הרגע מכרנו לו את הסם המזדיין בשביל שיעשה בדיוק את זה! אתה דופק את העסקה! לא עושים דבר כזה!"
"אבל כן עובדים על אדם כדי שיאנוס מישהי?"
"אונס זה לא נורא כמו שעושים מזה," הופמן נפנף בידו. "שישית מהנשים נאנסות והן יוצאות בסדר גמור."
"אני הולך," אמרתי ויצאתי מהדלת.
"אם אלוקים מתנקם בנו אני מחסל אותך, שמוק!"
התולעת פגש את החברה שלו בבית תה בתוך העיר. היא הייתה יפה, הרבה יותר מדי יפה בשביל קוריאנית. השיער השחור שלה היה ארוך מדי בשביל המדינה, החולצה הלבנה המכופתרת שלה קצת צמודה מדי, החצאית שלה קצרה הרבה יותר מדי. ציפיתי שהיא תתעלם מהתולעת, תגיב אליו רק בנימוס, אבל היה נדמה שהיא ממש דלוקה עליו. היא צחקה מכל דבר שני שהוא אמר, שיחקה לו בשיער, שמה אתה היד במקומות שאף אחד לא היה אמור לראות. היה משהו משוגע בעיניים שלה. במקום להיות עוד תולעת צפון קוריאנית, היא נראתה יותר כמו נחשית.
שקלתי לוותר על המסע השטותי הזה ולחזור. בבירור מערכת היחסים שלהם הייתה מורכבת משחשבתי. רצחתי הרבה מטרות בעבר. פעם ילד נהרג מרסיס של קליע שחדר את המטרה שצלפתי בה. פעם הופמן שתל פצצה במכונית של המטרה ואשתו התניעה את הרכב בלעדיו. ישנתי עם הדברים האלה כל לילה. מה זה עוד אונס להוסיף לרשימה השחורה? סתם נחשית קוריאנית משוגעת. בטח מגיע לה.
הנחשית קמה מהמקום והלכה לשירותים. התולעת הביט בה הולכת, ומיד היד נכנסה לו לכיס. קמתי ונכנסתי לשירותים אחריה. הנחשית נראתה מופתעת כשנכנסתי.
"אל תשתי שום דבר שנשאר על השולחן שלך," אמרתי בקוריאנית.
"מי אתה? מה אתה עושה פה?"
"פשוט תקשיבי לי, ילדה."
"בוודאי שאקשיב לך. ילדה כמוני צריכה להקשיב לגבר סמכותי כמוך." היא שטפה את ידה בדלי המים שעמד ליד הכיור. אספקת המים כנראה לא עבדה.
תהיתי לעצמי אם היא הייתה צינית. דברים שנשמעו לי הזויים יכלו להיות הגיוניים במקום ההזוי הזה. ניסיתי לעבד את מה שידעתי על נשים בצפון קוריאה והבנתי שהיא הראשונה שיצא לי לדבר איתה.
"אדוני, אני צריכה להודות לך," היא אמרה מתקרבת אליי. היא הריחה טוב במיוחד בשביל צפון קוריאנית, ריח עמוק ומשכר. "ילדה כמוני צריכה תמיד להכיר תודה לגבר סמכותי כל כך." היא הניחה את ידה על החזה שלי, וכשניסיתי לזוז אחורה הבנתי שהשירותים קטנים מדי. את היד השנייה שלה היא הניחה במקום פחות הגון. "הו, יש לך מתנה בשבילי! אפשר לקבל את המתנה שלי, אבא?" לפני שהספקתי להבין מה היא אמרה, אקדח יצא מהחצאית הקצרה מדי שלה, והיא הדביקה אותו לראש שלי. בלי להתבלבל, היד השנייה נכנסה לתוך המכנסיים שלי. "מממ, כן, כזה. אני אוהבת כשגברים שמחים לראות אותי. מה אמרת קודם? על לשתות?"
"אמ," המוח שלי לא תפקד. הדם ניסה לזרום ליותר מדי מקומות בו זמנית. לא הצלחתי להוריד את העיניים מהאקדח שצמוד לי למצח, אבל גם לא להתעלם מהיד שלה.
"מה שם הדייט שלי בתוך המשקה?"
"סם אונס," אמרתי לאקדח.
"וואו. צ׳ו ג׳ינסו הקטן יותר אמיץ משחשבתי." היא הוציאה את היד מהמכנסיים שלי, והעבירה את האקדח לגב שלי, דוחפת אותי מחוץ לשירותים. מלצר חולף הביט באקדח באימה. "משרד ביטחון המולדת," הנחשית אמרה בקול רם, מוציאה תעודה מזהה, והמלצר מיד הסיט את מבטו. הלב שלי נשר. איך הצלחתי להסתבך עם המשטרה החשאית?
כולם בבית התה התאמצו מאוד להתרכז במה שהם עשו בזמן שהיא הובילה אותי אל התולעת, והקימה אותו באיומי אקדח. חיפשתי הזדמנות להוציא את האקדח שלי מהחגורה, אבל הנחשית נראתה הרבה יותר מדי משוגעת בשבילי. היא הובילה את שנינו אל המטבח ומשם החוצה, אל הסמטה האחורית של בית התה, רחוק מכל עין שיכלה לראות אותנו. על הקיר ראיתי חור של כדור ונתז דם שלא נראה מאוד ישן, כמו עין בוכה.
הנחש הורידה אותנו לברכיים, קשרה לנו את הידיים עם אזיקונים ונעמדה מולנו. "אתם בזאת נמצאים אשמים בניסיון לפגוע בחברת מפלגה," היא דקלמה. "העונש שלכם: מוות. מה אתה חושב על זה, הוגנג׳ין?" היא שאלה אותי. הטירוף בעיניים שלה היה ניכר עכשיו, והיא התקרבה אל הפנים שלי. היא נשכה את שפתיה. "אתה מת עכשיו," היא אמרה, מצמידה את האקדח אל הרקה שלי ומסובבת אותו. "השגרירות שלך לא יכולה לעזור לך. אפילו הנשיא שלך לא יכול להציל אותך עכשיו. אני יכולה לעשות איתך כל מה שאני רוצה."
היא התיישרה, והפשילה למעלה את החצאית שלה. היא לא לבשה תחתונים. היא התקרבה, יד אחת מצמידה את האקדח אל הראש שלי, השנייה מצמידה את הראש שלי למפשעה שלה. לקח לי קצת יותר מדי זמן להבין, אז היא הבהירה לי עם סטירה מצלצלת. שמעתי צלצולים באוזניים בזמן שהוצאתי את הלשון. הטעם היה נורא, כמעט כמו הריח, אבל היא צחקה וגנחה, מהדקת את האחיזה שלה. תהיתי אם היא תלחץ על ההדק כשהיא תגמור. היא נראתה לי כמו מישהי שתעשה דבר כזה. קיוויתי שהכדור יתפרק לי בגולגולת ורסיסים יפרצו לה את הוריד הראשי ברגל.
האקדח ירה הרבה לפני שהיא סיימה. לקחו לי כמה רגעים להבין שאני עדיין חי. פקחתי את העיניים, וראיתי את הנחש שוכבת על הרצפה עם נקודה אדומה באמצע המצח. התולעת לידי יבב ובכה והתחנן. מישהו חתך את האזיקון שלי.
"אתה רואה? אמרתי לך שאונס זה לא כזה נורא," הופמן אמר מאחורי הגב שלי. "יש לך מזל שאני אוהב אותך, שמוק."
נעמדתי וירקתי על הרצפה. הטעם הדוחה לא עזב את הפה. לא נראה לי שהוא אי פעם יעזוב. בינתיים הופמן שחרר את התולעת שלא הפסיק לרעוד ולא העז להרים את הראש. הוצאתי את האקדח מהחגורה שלי, והופמן קפץ אחורה בדיוק בזמן להתחמק מהנתז של הגולגולת של התולעת.
"בשביל מה?" הופמן שאל בכעס.
"מתברר שאלוקים כן מפיל מן מהשמיים לפעמים," אמרתי. הצבעתי עם האקדח אל הגופה. "צ׳ו ג׳ינסו. אפשר סוף סוף לעוף מהמדינה המחורבנת הזאת."