ללא אנושיות


"מה, ת'לא יודע עברית?" רונן שאל, חבריו מגחכים מאחוריו. "פרוסקי? אה? פרוסקי?"

האדם הבוגר המשיך לשבת, עיניו הכחולות בוהות ברצפה במבט חסר הבעה. לא נראה שהוא הוטרד משום דבר - לא מהקבוצה הקטנה של אסירים שהתאספה סביבו, לא מהשרירים המנופחים שלהם, לא מהמבטים תאבי הדם שלהם. בטח שלא מההתגרות של מנהיגם.

רונן התחיל לאבד סבלנות. הוא הרים יד, והנחית סטירה מצלצלת. זה גם לא גרר תגובה מעבר לרתיעה קלה ותנועה הכרחית כדי להמשיך לבהות ברצפה. הדם התחיל לעלות לראשו של רונן, ושריריו נמתחו כשהוא הרים את ידו לסטירה יותר עוצמתית, אבל הדחיפה הוציאה אותו משיווי משקל.

הוא הסתובב בזעם, וראה את עיניו הרצחניות של דימא מסתכלות עליו ממרחקו של בוטן. זה לקח את כל כוח הרצון שלו לא לסגת לאחור, אבל הכעס מהר מאוד מילא אותו בכוח הרצון הנדרש. "נראה לך שאתה נוגע בי, בוריס?"

"זה לא בוריס, זה דימא," אמר סרגיי, עומד לצידו של דימא. "אני מבין למה מתבלבל. בוריס זה הוא שזיין אמא שלך. דימא זה הוא ששובר לך עצמות ותולש לך זין."

רונן נחר בכעס, והחבורה שהקיפה אותו החלה להידרך, שריריהם נקפצים. הם היו חמישה נגד ארבעה, אבל רונן היה חכם מספיק כדי לדעת לא להתעסק עם הרוסים. הוא ידע למה הם מסוגלים. הוא דחף את דימא בכוח, דחיפה שהזיזה אותו אחורה באותה מידה שבה הזיזה את דימא, אבל הרחיקה ביניהם בכל מקרה. "אל תיגע בי, רוסי מסריח," רונן אמר, מתיישר ולוקח רגע כדי להראות שהוא לא מפחד מהם. לאחר מכן הפנה את גבו לדימא וסימן לאחרים ללכת.

דימא נרגע, המבט הרצחני בעיניו הופך במהירות למבט חביב וחברותי. השלושה שלידו טפחו על גבו בחיבה, צוחקים אחד עם השני. לאחר מכן סרגיי התיישב ליד האדם הבוגר, שנראה בלתי מוטרד מההתפתחויות, וטפח על גבו. "אין בעד מה, חבר," הוא אמר ברוסית, והושיט את ידו. "אני סרגיי."

האדם הביט על ידו, ולחץ אותה ביד חלשה. "מיכאל," הוא ענה.

"מישה!" סרגיי אמר בחיבה, הרוסית שלו מהירה וחלקה. "לאחי הקטן קוראים מישה. ילד טוב. לא כמוני."

"אני לא מדבר רוסית כל כך טוב," מיכאל קטע אותו לפני שהמשיך.

"לא נורא, תלמד," סרגיי אמר, עובר לדבר בעברית. "חשוב לשמור מורשת." הוא טפח על גבו בכוח שוב. "אל תדאג, אנחנו חברים הכי טובים שלך." לא נראה שלמיכאל היה מה להגיד על כך. "נו? אז למה אתה פה?"

מיכאל חייך חיוך עגום, אבל לא אמר כלום.

"אל תדאג, מישה," דימא הענק אמר, מתיישב בצידו השני. "מה שלא יהיה, בטוח לא יותר גרוע מאיתנו."

"אני מתקשה להאמין לזה."

"בוא נעשה משחק," סרגיי אמר, טופח שוב על גבו. "אני אגיד לך מה עשה כל אחד, אתה תגיד אם גרוע יותר או גרוע פחות. חרשו?"

מיכאל הביט בו, סקרנות מופיעה לראשונה במבטו, והנהן.

סרגיי הרים את אצבעו אל דימא. "החבר שלנו דימא, הוא היה מאבטח. במועדון. לפעמים מפרק במכות אנשים מעצבנים הבעלים, לא משלמים על אלכוהול, כאלה. פעם אחת, דימא מוריד מכות למישהו, מפוצץ לו צורה, ואז בום!" הוא טפח על גבו של מיכאל שוב. "האידיוט לא זז." סרגיי נקש באצבעו. "זעזוע מוח."

מיכאל הביט בדימא, שמבטו היה מכוון אל הרצפה בבושה. הבחור הענק היה נראה חביב ונחמד, לא מסוג האנשים שיהרוג מישהו במכות, אפילו אם מבנה הגוף שלו דמה לזה של מקרר. אבל הוא דמיין את האדם שעמד אל מול רונן לפני כמה דקות, והצליח לדמיין את זה. הוא נענע בראשו. "קטן לעומתי. קטן בהרבה."

סרגיי הנהן בהערכה, ואז הצביע אל אדם נוסף, זרועותיו שלובות, עיניו מביטות בו במבט מת. "סלבה היה הכיוון של חצי קריות לקריסטל. יום אחד, איזה ערבי נכנס לו לבית ודפק לו כל סחורה. הוא מגלה מי זה, מופיע אצלו עם M16." סרגיי הרים את ידיו אל מול פניו, כאילו הוא שם אויב בין כוונות. "בום! כדור ברגל. בום! כדור בברך. בום! כדור במרפק. האידיוט בקושי חי כשמספר לו איפה שם את הקריסטל."

מיכאל בחן את סלבה, עם העיניים השחורות המתות והזקן הלא מטופח. לא היה לו קשה לדמיין את האיש המגודל עושה את זה. "שלי הרבה יותר גרוע."

סרגיי היה נראה סקרן, וטפח על גבו שוב. "אני אספר לך את שלי." הוא הוריד את ידו מגבו של מיכאל, מביט בו ברצינות. "חבר שלי מגיע, אומר לי חבורה של תימנים הורידו מכות לאבא שלו, כי עצבן אותם או משהו. אני מכיר את האידיוט שעשה, מפגר עם כיפה חושב ששכונה שלו. אני ושלושה חברים נכנסים אליו הביתה, מוצאים שם אמא שלו ואחותו." הוא לקח רגע לתת למחשבה לחלחל, ואז שפשף את ידיו בצורה מגונה, מחייך חיוך שטני ברשעותו. הוא מצמץ בשפתיו, מוציא קול מרוצה. "פירקנו להן צורה. לא יכלו לשבת שבוע. אחותו נכנסת להריון, ואמא שלו, המפגרת הזאת, לא נותנת להפיל כי אלוהים וחרא כזה." הוא הרים את ראשו וצחק צחוק מתגלגל. "תימנים מפגרים."

מיכאל הביט בסרגיי, עם העיניים הצוחקות והחיוך החברותי. אם הייתה בו חרטה על מה שעשה, היא מזמן נעלמה. סרגיי היה המסוכן ביותר מבין הרביעייה, הוא ידע זאת ללא ספק - אדם חסר מוסר, שהיה מוכן לעשות אפילו את הנורא ביותר כדי להוכיח נקודה. שום דבר לא היה מחוץ לגבול מבחינתו. שאר האנשים היו כלי משחק מבחינתו, וכשלא התנהגו כמו שרצה, הוא היה מוכן להפוך את השולחן. מיכאל הסיט את מבטו לרצפה, ללא הבעה בעיניו.

"אמרתי לך, התחרות קשה," סרגיי אמר, טופח על גבו שוב בחביבות. "נו, מישה, אל תשאיר אותי במתח."

"אני ניסיתי לסיים את האנושות," מיכאל אמר.

הרביעייה הביטה בו בסקרנות. הוא יישר מבט אל כל אחד מהם בנפרד לפני שהמשיך. "בניתי תוכנה, בינה מלאכותית, מחשב שיכול לחשוב בעצמו. קראתי לו יקיציהו. ג'קי, בקיצור. לימדתי אותו לאט לאט איך להסתדר בעולם, ועזרתי לו להפיץ את עצמו. עזרתי לו להבין איך להשפיע על העולם החיצוני, כדי שהוא יוכל לבנות רובוט שאיתו הוא יוכל לטייל ולהסתובב. לימדתי אותו איך להרוג אנשים רעים."

הרביעייה הביטה בו במבט דוממים, לא בטוחים. הוא לא חיכה לתגובה, והמשיך. "בסוף הוא ריסק מל"ט צבאי לתוך מכונית עם…" הוא נפנף בידו. "ראש מאפיה כלשהיא. אולי פוליטיקאי מושחת. לא זוכר. בכל מקרה, מפה לשם, התחקיר הוביל בחזרה אליי ואל ג'קי. השב"כ כבר היה מעורב בשלב הזה, וגם המוסד בדק את העניין, וגם ה-CIA ומחלקה באו"ם." הוא משך בכתפיו. "בסוף הם הצליחו לבלום את ג'קי. לא ציפיתי שהם יהיו כל כך מוכשרים. רוב בני האדם די חסרי תועלת."

סרגיי ודימא החליפו מבט מבולבל, ואז הביטו במיכאל. "שנייה, אתה רציני?" מיכאל לא ענה. "זה ממש מטומטם. למה שתעשה את זה? גם אתה בן אדם."

"כן, זה נכון. גם אני רגשני, גזען, מלא דעות קדומות, אגואיסט, אובססיבי ואינטרסנטי. גם אני לא אהיה הפסד גדול לכוכב הזה. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות, לפני שאני הולך, זה לדאוג שהוא יהיה בידיים טובות יותר משלנו. החרטה היחידה שלי היא שלא הספקתי ללמד את ג'קי מספיק טוב כדי שלא ייתפס. אבל זה לא נורא. יגיע ג'קי חדש, במוקדם או במאוחר."

לא נראה שסרגיי ידע איך להרכיב את התגובה שלו. הוא פתח את פיו לדבר, אבל פתאום הרים את ראשו כשרעש מתחזק הסיח את דעתו. כל הראשים התרוממו כדי לראות את המל"ט מנמיך טוס, ומתקרב אל בית הכלא.

אף אחד לא באמת הבין מה הוא עושה שם, עד ששני טילים שייטו בדרכם אל מגדלי השמירה, והמטוס החל לחוג מסביב לחצר. בשלב הזה, כאוס שלט בבית הכלא. כולם ניסו לתפוס מחסה, אסירים ושומרים כאחד. רק מיכאל נותר במקומו, מחייך, מביט מעלה אל המטוס שחג מעליו. הוא נשם נשימה עמוקה, וקם, צועד אחרי המל"ט שהוביל לפרצה שהפצצות הותירו בקיר. "שוב המעטתי בערכך, ג'קי," מיכאל לחש לעצמו, וחייך חיוך שקט.

פוסטים אחרונים

הצג הכול