תחילתה של אחריות



טאנג הביט אל השמיים מלאי הכוכבים, סופר אותם אחד אחרי השני בראשו. הפעולה חסרת התוחלת בדרך כלל עזרה לו להרדם, אבל עכשיו היא רק שעממה אותו, והסיחה את דעתו בחזרה אל השיחה שהוא ניהל באותו הבוקר עם החבורה. היא ניגנה בראשו כמו חלום בלהות שסרב להסתיים, שד גיהנום שלחש באוזנו פעם אחר פעם.

הוא קם לישיבה, ידו מגרדת את קרחתו בהיסח דעת. הוזאאל הסתכל עליו בסקרנות כשהוא התיישר, והם החליפו מבט לרגע. טאנג בחן את הוזאאל, עם החיטים הארוכים והשבורים שבלטו מפיו, כמו פיל שהתיישב בגופו של אדם. עיניו של השאמאן הזקן היו כל כך בהירות שהן כמעט לבנות, משקפות יותר את מי שהביט בהם מאשר את האדם הנבון מאחוריהן. לפתע היה זה אור היום של הבוקר, והוזאאל הביט בו במבט מפציר.

"תחשוב בהגיון, טאנג," הוזאאל אמר לו באותו בוקר. ידו האחת נשענה על מוט הקרב שלו, ידו השנייה הייתה מושטת קדימה עם מבט מפציר. "הטוטם הכי עוצמתי שאי פעם נוצר. להשמיד אותו, זאת לא רק טעות… זאת טרגדיה. יש כל כך הרבה שניתן ללמוד ממנו, כל כך הרבה טוב שעוד אפשר לעשות. אל תתן לחוש הצדק שלך לעוור אותך."

היום הפך ללילה שוב, והוזאאל הביט בו בבלבול. טאנג הבין שהוא בוהה בו, וכחכח בגרונו במבוכה. "אני לא מצליח להרדם," הוא אמר, קולו צרוד. "מה דעתך שנחליף משמרות הלילה?"

הוזאאל הביט בו, והנהן באיטיות האופיינית לכל מעשיו. הוא קם בזהירות וחלף על פני טאנג, מניח יד על כתפו. "יש לך הרבה דברים לחשוב עליהם," הוא אמר בקולו העמוק, ואז פנה אל הפרוות בהן התכסה בלילות.

טאנג החל ללבוש את שריון העור שלו בזמן שהוזאאל פשט את שריונו שלו. טאנג הביט בו במבט מהורהר. האם זה הגיבור שאיתו יצאתי לדרך? הוא שאל את עצמו. האם אי פעם היה גיבור? אם אני אי פעם הייתי, באותה מידה?

כשהשריון המלא כיסה את גופו, חרבו מתנודדת ממותנו, הוא החל לפטרל סביב המחנה הקטן. כשחלף ליד האוהל של גולי המערב, הוא שמע אנקה מעונגת וצחקוק חסר נשימה. השניים לא פספסו הזדמנות להשתובב מאז שגילו אחד את השנייה, ופרטיות לא הייתה בעודף במחנה הלילה הקטן. בראשו קפצה דמותו של ריית'אס, שיערו השחור הארוך מתנופף ברוח בזמן שהביט לאופק, מהורהר. לצידו עמדה ליאנה, שיערה הבלונדיני לא פחות ארוך, שפתיה מחייכות חיוך ממזרי כשהיא מתרוממת לנשק את שפתיו. אפילו טאנג היה חייב להודות שהם היו זוג יפה.

אבל אז התמונה התחלפה באחת אחרת. "אתה לא יכול להגיד לי שאתה מתכוון להתאבד בשביל הדבר הזה, טאנג," ליאנה אמרה, בוז אופייני בקולה. "מציעים לך כוח אינסופי, ואתה מעדיף להרוג את עצמך במקום לקחת אותו?"

"אתה חייב להודות שזה לא הצעד ההגיוני ביותר," ריית'אס המשיך, קולו השקול מתנצל בשמה של ליאנה. "מנעול הכוכב מסוכן, זה נכון. אבל עם כל הטרגדיה בנסיבות היווצרותו, זה יהיה יריקה בפניהם של הרוחות לא ללמוד את כל שאנחנו יכולים בנוגע לכוח הזה."

המילים בערו בראשו של טאנג בזמן ששימן את חרבו, תנועותיו איטיות ושקולות. הוא ליקק את השפתיים שלו בעצבנות, הרגל מגונה שלא הצליח להפטר ממנו. התנועות המכניות עוד פעם הסיטו את מחשבותיו ושלחו אותם לנדוד. מבטו נע אל הוזאאל, שהפרוות בהן התכסה עלו וירדו ביציבות עם נשימותיו.

הפעם השאמאן הזקן הופיע מול עיניו צעיר בהרבה, שנים לפני שיצאו למסע המייגע הזה. טאנג היה רק נער אז, הלהט שלו מתחרה רק בתאוותו לתהילה. הוא הביט בהוזאאל ביראת כבוד אז, חש לא ראוי לתשומת ליבו של הדמות האגדית שלחמה עם גיבורים כמו ביזוג, גוהראיי ות'ראן.

"אל תהיה טיפש," הוזאאל אמר לו אז בעייפות. "אף אחד לא רוצה להיות גיבור."

"אני אהיה גיבור," טאנג ענה לו בלהט. "רק חכה ותראה. אני אהיה הגיבור הגדול ביותר שהפייטנים אי פעם שרו את שמו."

"אתה אומר את זה כי אתה מדמיין את התהילה," השאמאן הותיק ענה. "אינך מדמיין את הקורבנות."

"אני מוכן לקורבנות!"

"אף אחד אינו מוכן לקורבנות. הקורבן שעלייך לשלם הוא תמיד הדבר שעליו חשבת שאף פעם לא תאלץ לוותר. ביזוג נאלץ לנטוש את אישתו למותה כדי להציל את ביתו מבוגדי המהפכה. ת'ראן נאלץ לוותר על כבודו, בסופו של יום, ולהיות משרתם של קוראי-הלילה כדי להציל את עמו. איש אינו מוכן לקורבנות שייאלץ לעשות, ומרבית האנשים אינם עושים את ההחלטה האמיצה ביותר כשרגע האמת מגיע. הגיבורים הם אלה שמוכנים להקריב הכל: את כבודם, את יקיריהם, אפילו את חייהם שלהם. הכל למען הדבר שהם יודעים שהוא נכון, אפילו אם איש לעולם לא יכיר בכך. הכל למען הטוב הגדול."

טאנג הצעיר חשב שהנאום הקצר היה מעורר השראה. היום, הוא מילא בו חלחלה. זה נשמע כאילו הוזאאל דיבר אליו דרך ערפיליות הזמן, חוזה את העתיד ואת לבטיו, נותן לו את התשובות שאותן ידע בתוכו, אפילו אם לא העז לומר בקול רם.

המילים הדהדו בראשו, מתחדדות עם כל תנועה של המטלית בידו על החרב. חדים אף יותר היו הרגשות שהציפו אותו באותם הרגעים: אני אהיה מוכן לעשות את הקורבן, הוא זכר שחשב. אני אהיה גיבור ראוי לבני עמי. המחשבות מילאו אותו כאב עכשיו. הוא הבין למה הוזאאל התכוון כשהוא אמר שאף אחד אינו מוכן. שלא ניתן לדמיין את משקלו של הקורבן.

טאנג קם על רגליו, המטלית בידו מלאה בשמן, אבל הלהב נקייה ומבריקה. הוא צעד אל הוזאאל בעצב, חרב מנצנצת באור הכוכבים.


ליאנה נאנקה בכאב, עיניה הירוקות נפערות כשהחרב חדרה דרך בית החזה שלה. ידיה תפסו את הלהב, מנסות ללא הועיל להוציא אותה מגופה. טאנג הביטה בה מתפתלת לרגע, ואז שלף את החרב, אנחה יוצאת משפתיה. ידיה ניסו לסתום את הדם העוזב את גופה, אבל עיניה הלכו והזדגגו באיטיות שהכמירה את ליבו.

הוא הרים את המטלית המלוכלכת, וניקה את הדם מהלהב לפני שהחזיר אותה לנדן. הוא הרים את מטהו של הוזאאל כדי שישמש כאת חפירה עבור הקברים. האנשים הללו היו גיבורים, והם הביאו אותו עד הלום, אבל את הישורת האחרונה הוא יצטרך לעשות לבד. הקורבן הגדול ביותר שלו עוד עמד לפניו, אבל הוא ידע שיעמוד גם בו.

למען הטוב הגדול.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
הרשמו כדי להתעדכן בסיפורים חדשים
  • Twitter
  • Facebook
  • Instagram

© 2020 דניאל רמבישבסקי. נבנה באמצעות Wix.com