ריקוד הכוכבים

המטרה שבין הכוונות שלה התנדנדה מעט, אבל לא התייצבה במקום שאליו כיוונה. היא נשפה אוויר בתסכול, והעיפה מבט צדדי אל השומר שבמרפסת הרחוקה, אבל נראה שהוא עדיין היה עם הגב אליה, בוחן משהו בקיר שמולו.

"לא היה מזיק לך להוריד קצת משקל," היא שמעה את קולו של ראול המתאמץ מהרדיו שבאוזנה. "או לירות מהר יותר."

"עוד מילה אחת על המשקל שלי, ואתה חוזר הביתה תלוי על החרטום," היא סיננה. "תן לי עשר סנטימ' שמאלה."

הוא רטן, והיא הרגישה את החבלים נעים בדממה באוויר. הם שקלו להשתמש במכונה כדי להחזיק אותה, אבל מכונות עשו רעש, והיה אסור שהשומר שמתחתיה ירים את הראש. היא חיכתה שהחבל יתייצב, והמטרה נכנסה בדיוק בין הכוונות שלה. שפתיה התעקלו קצת, ואז היא הוציאה נשימה, והמתינה לדופק הלב שלה. טאם. טאם. טאם!

דיסקית מתכת ארוכה יצאה מכלי הנשק שלה בקול חריקה עדין, מעופפת באוויר כמו פריזבי. היא לא המתינה לראות שהיא קלעה - היא ידעה שכן. היא משכה את החבל פעמיים, וראול התחיל למשוך אותה למעלה, נזהר לא לגרום לצירים המשומנים לחרוק. היא טיפסה מעל המעקה, ונחתה בכבדות בחזרה במרפסת, שיערה החום המתולתל מנתר. ראול שחרר את שרירי הזרועות שלו, והחל לקפץ במקום בלהט, עיניו הירוקות נוצצות בהתרגשות, החיוך הממזרי על פניו מבליט את גומת החן שלו.

"מוכן?" היא שאלה בלחש, חצי חיוך עצבני על פניה.

"קדימה כבר, סילבי!" הוא אמר, מחייך במרץ.

היא נשמה עמוקות, ואז הרימה את כלי הנשק שלה. היא לחצה על שני הכפתורים שבצידי הנשק, עצמה את עיניה, והתרכזה.

היא עוד לא התרגלה לתחושת המעיכה שנלוותה לשעתוק, אבל היא למדה לחיות איתה. כשהיא פקחה אותן, היא וראול עמדו על דיסקית המתכת שהיא ירתה קודם לכן, היישר לתוך מרכזה של כספת הראווה.

שלושה מקירות הכספת היו עשויים פלדה, בעוד הקיר הרביעי היה עשוי מזכוכית מחוזקת ושקופה, שבצידה השני וילון אדום כהה עבה. זאת הייתה כספת שכורה, ששימשה במספר אירועים כאלה. לעיתים קרובות, היה צורך להעביר חיווט אל תוך הכספת, כדי לשמור על קירור או להפעיל מערכת מיגון נוספת, ולכן היצרנים הותירו חריץ קטן אופקי במעלה אחד הקירות. שום דבר מעניין לא יכל לחדור את החריץ בלאו הכי, הם שיערו; אבל להם לא היה נשק חייזרי בלתי מוכר.

במרכז החדר, על מעמד מתכתי חלק ומרשים, עמד הקריסטל. חמש מאות שישים גרם של קריסטל ארית'יאני, הקריסטל הגדול ביותר של החומר שאי פעם נמצא. אורו הסגול העדין היה מהפנט, אבל סילבי מיהרה למרפק את ראול בזמן שהיא הרימה את דיסקית המתכת מהרצפה. היא טענה אותה בחזרה אל רובה השעתוק, ואז חזרה אל החריץ. מהזווית הזאת, היא יכלה לירות בחזרה אל המרפסת שאליה עמדו בלי הרבה מאמץ - בקושי ריקושט אחד. היא כיוונה, הוציאה אוויר, המתינה לדופק, ולחצה על ההדק. הדיסקית התעופפה ללא מאמץ, והיא הסתובבה בלי להמתין.

ראול כבר היה עסוק בחיווט הפנימי של מעמד המתכת, מלביש מתקן קטן על החוטים. אם המודיעין היה טוב, זה ימנע מהאזעקה לצלצל בקול רם, ולהעיר את תשומת ליבם של הקהל והשומרים שעמדו בחוץ. ראול התרומם, שולח את ידו בזהירות אל הקריסטל, מרים אותו מכרית הקטיפה שעליה נח. אצבעותיו ליטפו אותו בעדינות, מקרבות את האבן אליו עד שאפו כמעט נגע בו.

"ראול, אתה אח שלי, ואני אוהבת אותך," סילבי אמרה ברצינות. "אבל אם אתה תמשיך להתייחס ככה לאבני חן, אתה בחיים לא תמצא בת זוג."

"זה בסדר," ראול לחש לקריסטל בעדינות. "תתעלמי ממנה. זה רק אנחנו עכשיו."

סילבי גלגלה את עיניה, והתקרבה בזמן שחיפשה את הכפתורים המתאימים ברובה השעתוק, בדיוק כשהוילונות שהסתירו את הכספת מהקהל נפתחו לרווחה.

סילבי קפאה, והקהל הביט בסילבי וראול בבלבול. אם היה דבר אחד שסילבי פחדה ממנו, יותר מחול-טובעני, יותר מלוויתנים, יותר מכוכבי-קרב אימפריאליים - זה היה קהלים. היא הרגישה את הדם עוזב את פניה ואת הברכיים שלה מתחילים לרעוד, אצבעותיה משותקות.

ראול הסתכל אל סילבי, ואז אל הקהל. הוא היסס לרגע, ואז חייך חיוך רחב מטופש. הוא הרים את הקריסטל, מחווה אליו עם ידו הפנויה במחווה גרנדיוזות, מנצל את ההזדמנות כדי להחזיר לסילבי מרפק לצלעות. היא התעשתה רק לרגע, מספיק זמן כדי ללחוץ על הכפתורים של רובה השעתוק.

הם בקושי הספיקו להופיע בחזרה על המרפסת שממנה הגיעו כשצעקות נשמעו והאזעקות התחילו לצפצף. ראול תפס את סילבי בשרוול ומשך אותה לכיוון היציאה בריצה. "חשבתי שיהיו לנו עשר דקות מהרגע שאנחנו בפנים!" הוא נשף.

"זה לא היה קורה אם לא היית מבזבז את הזמן עם המהלכי התגנבות המטופשים שלך!" היא קראה אחריו, עוקפים שומר מעולף ונכנסים לתוך מסדרון שהבהב באדום.

"זה היה דקה עיכוב, לא עשר!" הוא צעק, נעצר ומתכופף כדי להפעיל את מלכודת העשן שהם הכינו עבור מי שינסה לרדוף אחריהם.

"איך זאת הפכה להיות אשמתי??" היא צעקה. "פעם אחרונה שאני עושה לך טובה!" היא הסתובבה ממנו ונעצרה מול הקנה של רובה-סער.

היא קפאה במקומה שוב. היה שומר שעמד ואחז ברובה, היא הייתה מוכנה להשבע בכך. אבל גם אם הנשק היה מרחף באוויר, היא לא יכלה להרים את מבטה כדי לבדוק.

הרובה הסתובב הצידה כדי לכוון על משהו אחר, ועיניה זזו איתו, בדיוק בזמן לראות יד אוחזת בקנה ודוחפת אותו למעלה, מתז הכדורים מרסס את התקרה במקום את ראול. הרעש העיר את סילבי, והיא הצליחה להרים את מבטה כדי לראות שומר נאבק בראול על הנשק שלו. היה לה רק אינסטינקט אחד באותו רגע, והיא לא הספיקה להחליט אם הוא הגיוני: היד שלה זזה קדימה בתנועה מהירה, והאגרוף שלה פגע בפנים של השומר.

האמת היא שהיא הרגישה יותר כאילו האגרוף שלה פגע בקיר זכוכית, והיא גנחה בכאב. השומר נראה לא הושפע במיוחד מהחבטה, אבל היה מספיק מופתע כדי שראול ישתלט על רובה-הסער וירסק את הקת בפניו.

"תזכירי לי ללמד אותך לתת אגרוף, אחותי," ראול אמר, זורק את הנשק הביומטרי לצד הגופה.

"האצבעות שלי מדממות!" היא אמרה בזעם, מראה לו את אחורי כף ידה. "אתה הבטחת לי במפורש, בלי דם על הידיים!"

ראול חייך חיוך מבריק, אבל סילבי המשיכה לרוץ אל הגג לפני שהספיק לענות. "האיסוף שלנו בדרך," הוא אמר מאחוריה, מביט בפלאפון שלו.

הם עשו יצאו אל הגג דרך יציאה החירום, אל שמיים אפורים שכיסו גג אפור, עם רצפה אפורה ועפר מעליה, יציאות האיוורור מתכתיות שוברות את המונוטוניות עם גוון אפור-כסוף. היא יכלה לשמוע את רעש מנועי הסילון, ומיד לאחר מכן קול של צעקה. מבטה עלה אל אחד הגגות הסמוכים, שם היא ראתה זוג שומרים מצביעים לכיוון המעבורת המתקרבת. אחד מהם התכופף, וכשהוא התרומם היא ראתה טיל כתף על גבו.

ראול טפח על כתפה בלחץ. "הטייס האוטומטי לא יודע להתחמק מכאלה!"

"תשאר קרוב," היא אמרה. היא כבר הרימה את רובה השעתוק, וכיוונה אותו למעלה, קצת מעל ראשו של השומר שניסה להתביית על המעבורת. היא התעלמה מהדחיפות של ראול, לקחה נשימה, והמתינה לפעימת הלב. טאם!

הדיסקית עפה באוויר, מרחפת בעדינות, הרוח החלשה משפיעה על הסיבוב שלה. סילבי לא הייתה צריכה לראות כדי לדעת שקלעה. היא עצמה את עיניה, הניחה את אצבעותיה על הכפתורים בצד הרובה, ודמיינה את מעוף הדיסקית. עוד לא… עוד לא… עכשיו!

תחושת המערבולת בגופה עשתה לה בחילה, וכשהיא פקחה את עיניה, היא שמעה קול פיצוץ עצום מאחוריה. רובה השעתוק החליף בין מקומם, והשומר ירה את טיל הכתף שלו היישר אל הקיר שממולו. השומר הנוסף, שעכשיו עמד לצידם, בוהה בפיצוץ למטה בהלם, הספיק לסובב את מבטו בתזמון מושלם עם האגרוף של ראול. כל גופו הסתובב מעוצמת המהלומה, והוא התרסק לרצפה בעודו מנסה להתייצב.

"ככה נותנים אגרוף!" ראול אמר בחיוך מקסים, מנער את ידו באוויר.

סילבי לא הקשיבה. היא טענה את הדיסקית בחזרה לתוך רובה השעתוק, והביטה למעלה אל הספינה המתקרבת. היא שמעה את אנשים מנסים לעלות דרך יציאת חירום ממנה באו, דפיקות עמומות בעודם מנסים לפתוח את הדלת מעל הריסות הטיל, אבל בראשה לא היה דבר מלבד פעימות ליבה. טאם. עוד קצת. טאם. עוד קצת… טאם!

הדיסקית התעופפה באוויר, נבלעת בתוך רציף המטען הפתוח של הספינה. לא עבר רגע, והיא וראול רצו במעלה המדרגות הפנימיות של המעבורת, קליעים ניתזים משלד הספינה. "היי, היי, היי!" סילבי צעקה החוצה. "עכשיו צבעתי אותה!"

ראול התמקם בכיסא הטייס, מבטל את הטייס האוטומטי ומסובב את הספינה אל הכיוון ממנה היא באה. "אל תדאגי, אחות גדולה," הוא אמר בחיוך רחב, "אני אצבע לך את המעבורת מחדש בעצמי!"

"ברור שתצבע!" היא אמרה, מביטה בחיישנים בדאגה. לא נראה שעקבו אחריהם - הם חיבלו בכל מעבורות החירום, אבל היא חששה שפספסו אחת. "אתה הולך לשמן את המנועים, לנקות את רציף המטען, ולהכין לי ארוחת צהריים כל יום, מעתה ועד עולם!"

ראול צחק, והוציא את הקריסטל מתוך כיס המעיל שלו, זורק אותו אליה. היא פלטה צווחה קטנה כשהיא כמעט הפילה אותו לרצפה, ואז עצרה להביט בו. רעש הקליעים כבר דעך, והקריסטל נצנץ באור המלאכותי. ראול הרים את ידיו לאוויר, וצרח באושר.

"אל תשמח עד שהעבודה לא הסתיימה," סילבי נזפה בו, אבל לא הצליחה להסתיר את החיוך על פניה.

"עשינו את זה, אחות גדולה!" הוא אמר באושר, מפעיל את מנוע המילוט שלהם, מאיץ את המעבורת מעבר לאטמוספירה.

נשמתה נעתקה קצת כשגופה נדבק אל המושב. "זאת רק ההתחלה," היא אמרה בזהירות. "הקריסטל אולי יגרום לדוקס לשקול מחדש את ההבטחה שלו להרוג אותך. אחרי זה אנחנו עדיין צריכים לשלם את החוב שלך."

"למה את חייבת להיות כזאת הורסת מסיבות?" הוא שאל בחיוך. "זה הולך להיות קל! אנחנו האחים דה-סילבה, הצוות הכי מוצלח בגלקסיה, שום דבר לא מסובך מדי בשבילנו!"

הוא שיחק עם לוח הבקרה, ומוזיקה מחרישה בקעה מרמקולי הסיפון בזמן שראול ריקד במושב שלו.סילבי ידעה שזה לא כזה פשוט. אין להם ברירה אלא להתחיל לשלם את החוב, והיא הייתה בספק שדוקס יעשה את זה קל. הוא היה מסוג הטיפוסים שהפסיקו לחלוב פרה רק כשהגיע הזמן לשחוט אותה. אבל ההתלהבות הייתה מדבקת.

ראול וידא שהמעבורת במסלול הנכון וניתק את החגורה שלו, מרחף מעלה בחוסר הכבידה, מרקד לצלילי Dancing on Sunshine.

סילבי צחקה, מתחמקת מידו המושכת. כל דבר בעיתו, היא אמרה לעצמה. המשימה הראשונה הייתה מאחוריהם, ולפניהם הייתה הפגישה על כוכב-הקרב האימפריאלי של דוקס. אבל קודם כל, היא הייתה צריכה לשכנע את אחיה שהיא לא יודעת לרקוד.