קלעים ושודדים

אנטילופה שליחכה עשב הרימה את ראשה בבהלה, ובמהרה דילגה קדימה, מותירה את העשב מאחור. במקומה חלף נער שרץ מהר ככל שרגליו יכלו לשאת אותו, התיק על גבו חובט בגבו שוב ושוב. האנטילופה נענעה את ראשה על התנהגותם המשונה של בני אדם, וחזרה ללחך את האדמה בזמן שהוא רץ כמו נער שחלומותיו על המאזן. קוצר הנשימה שלו העיד שהוא רץ כבר זמן מה דרך הסוואנה, מדלג מעל אבנים בדרך העפר המשובשת. הוא עזב את הדרך הסלולה כדי לקצר דרך גבעה קטנה. כשהגיע למעלה, הוא ראה את העיירה מעבר לגבעה הבאה.

זה היה אולי קצת יומרני לקרוא לקבוצת מבני העץ 'עיירה'. אולי זאת הייתה הסיבה שקראו לה גנייה. אדם יכול לספור את הבניינים של גנייה עם האצבעות, אם הייתה לו סבלנות להוריד את הגרביים. רובם היו מחסנים, מקום מרוכז שבו יכלו החקלאים של האזור להפקיד את האוכל שלהם בשביל החורף או כדי למכור לשיירה מזדמנת. הייתה גם חנות, בודדה מדי בשביל להתמקצע, שמכרה הכל מגלגלי שיניים ועד כובעי צילינדר, וכנסייה קטנה עם שעון ופעמון שהכומר תחזק בזמן שחיכה שמישהו יגיע להתפלל. זאת הייתה 'עיירה' שוממת ונידחת, שעזבה את ראשו של מי שביקר אותה כמעט מהר כמו שנכנסה. אבל זה עדיין היה המקום היחיד שהנער - ששמו רואן - יכול היה לקרוא לו בית.

רואן ידע שהמקום הזה היה חור נידח. הוא ידע את זה כל כך טוב, שהוא בילה את מרבית חייו בלחלום על איך לעזוב אותו בשביל מקומות רחוקים, מלאים בפלאים ומסתורין. הבעיה היחידה הייתה שלעזוב את גנייה לא היה קל כמו שזה נראה. היא הייתה רחוקה ומבודדת מדי בשביל פשוט לקום וללכת. רואן בילה את חייו בלבנות תכנית: להפוך לקלע נודד, להציל עלמות במצוקה ולהלחם בנבלים ברחבי העולם. הייתה רק בעיה אחת: הוא לא ידע איך להיות קלע נודד. הוא היה צריך קלע נודד שיעבור בגנייה ויקח אותו כשולייה כדי ללמד אותו את מה שצריך לדעת. השממון של גנייה, כרגיל, ניסה להשאיר את האנשים איתו.

אבל היום קלע הגיע לגנייה, ורואן לא התכוון לתת לו לעזוב בלעדיו גם אם יצטרך לחבק את רגלו כל הדרך החוצה.

הוא רץ במורד הגבעה, כמעט מועד. בעמק האחרון לפני גנייה, רואן ראה את סאם הזקן עומד לצד העגלה שלו, עשן שחור עולה למעלה ממנוע הפחם שלה. צבוע המחמד של סאם ישב בצד הדרך עם הלשון בחוץ, ויבב כשרואן התקרב. פניו של הזקן נאורו בהקלה כשהוא ראה את הנער הצעיר רץ אליו.

"בוקר טוב, רואן!" הוא אמר מנופף במקל ההליכה שלו. "לאן אתה ממהר ככה? אתה עוד תשבור רגל!"

רואן לא עצר, נוחת ליד העגלה וצועק בזמן שהוא עוצר רק לרגע ללטף את הצבוע. "קלע נודד בגנייה!" הוא ניסה לשמור על החמצן שלו.

"זה חדשות נהדרות! תמיד חלמת להיות קלע נודד!" סאם קרא בזמן שרואן כבר התחיל לטפס על הגבעה הבאה, וכאילו לא שמע מילה, הוסיף, "העגלה שלי עושה בעיות, אתה חושב שתוכל לעזור לי אולי?"

רואן נעצר, ידו נחה על אבן במעלה הגבעה. זה הרגיש כמו לעצור סוס דוהר עם חבל, עד כדי כך גופו נמשך לגנייה. לא עכשיו, סאם, המילים התגלגלו בראשו. הקלע יכול לעזוב בכל רגע!

הנער חרק את שיניו, ואז רץ חזרה אל העמק. מנוע הקיטור הקטן שחובר לחלק האחורי של העגלה העלה עשן מהפחם שבער בפנים, אבל הגלגלים לא הסתובבו. רואן חטף את המברג מידו של סאם והחליק על הרצפה, בוחן את גלגלי השיניים בתחתית בזמן שהצבוע בא לרחרח אותו.

"תודה לך, נער צעיר," הזקן אמר בחביבות. "הגב שלי כבר לא מתאים למטלות כאלה."

"אין בעד מה, סאם," רואן ענה, עדיין מתנשף. "'קלע נודד צריך תמיד להציע עזרה כשהוא יכול לתת אותה.' זאת האמרה הרביעית בספר של קטק קלע-הזהב."

"קטק הזקן ידע על מה הוא מדבר. אני מקווה שלמדת אותו טוב. אחרת לא תוכל לשכנע את הקלע לקחת אותך כשולייה."

רואן לא רק למד אותו טוב: הוא הכיר כל אמרה מילה במילה, וידע לדקלם את הסיפור הקצר שכל אמרה הוסקה ממנו. הסיבה היחידה שאחיו של רואן הצליח לשכנע אותו לעסוק במכונאות זה כי קטק ציין את זה כאחד המקצועות שיכולים להועיל לקלע נודד. אבל אמרה עשרים ושבע אמרה שלקלע נודד אין צורך לדבר בטובת עצמו אם אין אחרים שיעשו זאת בשבילו. "אני מכיר את הספר די טוב," הוא אמר בחיוך. ליבו עדיין פועם במהירות, רואן הידק את הבורג האחרון, וברעש חריקה קל כל הגלגלים החלו להסתובב באיטיות, מניעים את העגלה קדימה.

רואן ליטף את הצבוע שכשכש בזנבו, וחזר לרוץ במעלה הגבעה כשסאם מאחל לו הצלחה. בפסגה הבאה הוא כבר התנשף והזיע שוב, ועצר להביט בגנייה. דמות יצאה מהדלת האחורית של החנות. רואן כמעט התגלגל במורד הגבעה, מאיץ לתוך העיירה ומעבר לחנות, עוקף אותה לתוך החצר הריקה, שם הוא ראה את הדבר הנורא ביותר שעיניו יכלו לראות.

הוא לא היה הראשון להגיע. הוא הגיע מאוחר מדי. החלום שלו קרס בלהבות אל מול עיניו.

"זה בהחלט מצב בעייתי," סול הקלע הנודד אמר בידיים משולבות. "אני לא חושב שאי פעם הגיעו אליי שני שוליות באותה עיירה."

סול נראה בדיוק כמו שרואן תמיד דמיין קלע נודד: היה לו שיער חום שופע וזקן עבה, על ראשו הוא חבש כובע עור רחב שוליים. על החגורה שלו, מתחת לג'קט מרובה הכיסים, היה תלוי קנה-הירי שלו. הוא היה גבוה, שרירי ורהוט. רואן לא הצליח לדמיין אדם טוב יותר בעולם ללמוד ממנו.

הבעיה היחידה הייתה הנערה שכבר עמדה לצידו של סול. היא הייתה גבוהה מדי בשביל אישה, שיערה החום הרבה יותר מדי קצר, הידיים שלה בכלל לא מספיק רכות. קראו לה יסמין. היא גרה בחווה בצידה השני של גנייה, והיא פעם באה לרואן כדי להציע לו להתאמן ביחד על הקלעות שלהם. הוא דחה אותה בנימוס. שותפה לאימונים היה מפתה מאוד, אבל משפחתה של יסמין הייתה המשפחה היחידה שלא התפללה בכנסייה אלא לפנתיאון המערבי, וכולם הסכימו שעדיף לשמור מהם מרחק. חוץ מזה, היא הייתה אישה. מי פעם שמע על קלעית נודדת?

"אתה לא יכול ללמד את שנינו?" יסמין שאלה, קולה עמום, לא מנתקת את עיניה מפניו של סול.

"אני חושש שלא," סול אמר בטון חמור סבר. "שולייה של קלע נודד זה לא פשוט משרת שהולך אחריו. קלע צריך ללמד ולפקח על שולייה, גם במצבי חירום. לקחת שניים זה רשלני."

"קטק מזכיר את זה בסיפור הארבעה עשר," רואן מיהר להגיד. "'קלע נודד תמיד דואג להכשיר את הדור הבא אחריו'. אבל כשהשולייה שלו מפיל את הצלחת בזמן שהם מתגנבים בבית ראש-העיר, הוא שמח על כך שהוא אף פעם לא לוקח יותר משולייה אחת."

סול הנהן בהערכה. "וכאן הסוגייה מסתבכת. במצב רגיל הייתי מבקש מהשריף לקבל את ההחלטה, אבל למיטב הבנתי לגנייה אין שריף."

"בעל החנות בדרך כלל מכריע כשיש ויכוחים," יסמין הציעה.

"בעל החנות הוא הדוד של יסמין!" רואן מיהר להזכיר, לפני שהרעיון יתפוס, ויסמין שלחה בו מבט.

"אם ככה נצטרך לחפש רמזים בספרו של קטק. מה אתם הייתם עושים?"

יסמין ורואן שניהם הביטו בסול, ואז אחד בשני. האמרות רצו בראשו בהילוך מהיר, עד שהוא נעצר בחרדה על אחת מהן. הוא ניסה לחשוב על אחת אחרת, אבל לא הצליח להשתחרר מזאת. גבותיה של יסמין התכווצו, וכשפניה נאורו הוא ידע שגם היא מצאה את האמרה.

"'קלע נודד יודע שלתזמון יש חשיבות עליונה,'" היא ציטטה. "דקה אחת יכולה להציל תמים שקשור לפסי הרכבת.'"

סול הנהן שוב, פניו רציניות. "אני יודע שזה לא הוגן, נערי," הוא אמר לרואן. "אבל לצערנו, לעתים החיים אינם הוגנים, וגם הקלע עם הכוונות הטובות ביותר לא מגיע בזמן כדי להציל את העלמה. אתה תצטרך לחכות לקלע הבא שיגיע לכאן."

רואן הרגיש פאניקה משתלטת עליו. עברו שנים מאז הפעם האחרונה שקלע הגיע לגנייה; הוא לא יכל לחכות לקלע הבא. הוא לא יכל להישאר בעיר הזאת רגע אחד נוסף. הוא הרגיש שנאה בוערת כלפי סאם הזקן לפתע, ותהה אם הוא היה מספיק להגיע אם לא היה עוזר לו עם העגלה.

הכעס החל לעלות לראשו.

"אתה עושה טעות!" קולו נשבר באמצע, אבל הוא לא ויתר. "יסמין בטח לא סיפרה לך, אבל היא חירשת!"

הנערה מיד הסמיקה. "התכוונתי להגיד לו," היא התגוננה, העמימות בקולה בולטת במיוחד.

"זה נחמד שהיא יכולה לקרוא שפתיים והכל, אבל איך היא תוכל לשמור על המאהל בלילה?" רואן אתגר. "אם תהיה בצרות, איך תוכל לקרוא לה? איך תוכלו לשרוק כדי לדווח תוצאות של סיורים?"

סול הביט ביסמין לרגע במבט בוחן, ואז השיב את מבטו. הוא פתח את פיו לדבר, אבל רואן עדיין לא סיים.

"יותר מזה, היא גם כופרת! אני יודע שאנחנו אמורים לתת מקום למאמינים אחרים, אבל בדת הפאגאנית שלה עצלנות היא אפילו לא חטא! אתה לא יכול לנדוד עם קלעית עצלנית! וחוץ מזה, מה אם תגיעו לעיר שבה משרד השריף נמצא בכנסיה?"

האדימות של יסמין התפשטה כמו אש עד לאוזניים שלה, וסול הביט בה במבט בוחן, שוקל את האפשרויות. הפעם רואן אפילו לא נתן לו לסיים לחשוב.

"ומה עם זה שהיא אישה? אני יודע שקשה לשים לב, עם השיער והמכנסיים האלה, אבל היא לא יכולה לבוא לאירועים חברתיים של גברים בלבד, והיא לא תוכל לעזור עם התיקים במידה והעגלה תתקלקל בדרך, ופעם בכל חודש תצטרכו-"

"זה מספיק!" סול אמר, בעוד עיניה של יסמין ירו סכינים לעברו של רואן.

"אני התאמנתי בקלעות במשך שנים," רואן התחנן. "אני מאוד מדויק. אני יודע לטפל במכונות, ואני לומד חרשות נשק." רואן מיהר להוריד את התיק מגבו, והוציא מתוכו קנה-ירי, אותו צינור ברזל ארוך, חלול ומעוקל שבמרכזו היו כמה חריצים. "בניתי אותו בעצמי." קלע לא אמור לדבר בטובת עצמו, אבל אם סול לא ייקח אותי אני אף פעם לא אהיה קלע גם ככה.

סול הביט בקנה-הירי, ואז הרים את מבטו אל רואן כדי לראות אם הוא סיים. הנער התנשף, מנסה למצוא עוד טיעונים, אבל נדמה שכולם אזלו. הקלע הנודד דיבר. "אני רואה שאתה מאוד להוט, וזה מדבר בזכותך, גם אם הדעות הקדומות שלך לא. אתה גורם לי לחשוב שלקחת מישהו באופן כל כך שרירותי עשוי להיות מעשה פזיז." סול הביט בשניהם שוב, מהרהר. "אני אגיד לכם מה נעשה. הגעתי לגנייה כי יש כאן באזור חבורה של מעבידים לא-חוקיים, בדרכה אל מעגן-השמיים. אני אקח את שניכם איתי, באופן זמני, רק עד שנמצא את החבורה הזאת. אחרי זה, נחליט איזה מכם יישאר איתי כשולייה, ונלווה את השני בחזרה לגנייה. זה נשמע הוגן?"

יסמין שילבה את ידיה והנהנה, ורואן הנהן בלהט. הזדמנות להוכיח את עצמו זה כל מה שהוא היה צריך. ברגע שזה הפך לתחרות, כל מה שהוא היה צריך זה להיות טוב יותר מיסמין.


צפלין חצה את הירח בעצלתיים בשמיים הכהים בזמן שרואן וסול המתינו בתחתית הגבעה. למעלה, יסמין זחלה לאחור, שומרת מרחק מהשיח הרעיל שלידו התמקמה. הייתה לה טכניקה מצוינת: היא לא גלגלה אפילו אבן אחת במורד הגבעה. רואן צמצם את עיניו. האם הוא עשה את זה טוב באותה המידה?

סול ללא ספק שם לב לטכניקה, למרות שלא אמר דבר. הוא לא אהב לדבר הרבה, ובעיקר דיבר כדי לדובב את יסמין ורואן. אבל העיניים שלו תמיד הסתכלו, תמיד בחנו. לפעמים הוא העיר להם בקול רם, לרוב לא. הוא הלך לבצע את הסיור בעצמו קודם כל, ולאחר מכן שלח את רואן לעשות אותו גם. לבסוף יסמין גם הלכה, והוא שאל את רואן שאלות בזמן שהם חיכו שהיא תחזור.

כשיסמין הגיעה למטה, הוא נתן לה רגע לתפוס את נשימתה. "ובכן? מה ראית?"

"הם התמקמו ליד מערה," היא אמרה, מתנשפת קלות. "הם מכינים ארוחת ערב במדורה פתוחה, אז הם כנראה לא יודעים שעוקבים אחריהם. ספרתי עשרה מעבידים, לארבעה מתוכם יש קנה-ירי."

סול הנהן לאישור. "והעבדים?"

"הם בתוך המערה, כנראה קשורים, היה קשה לראות." היא היססה לרגע. "אני חושבת… תריסר, אולי?"

סול הביט ברואן, שנשך את לשונו בכוח, והנהן. פיו של הנער נפתח מיד. "עשרים ואחד עבדים. שניים ילדים, ארבע נשים, אחד זקן, ארבעה עשר גברים בוגרים."

יסמין כיווצה את שפתיה והסמיקה, מחווה שרואן התחיל לזהות בתור מבט ה'לעזאזל איתו' שלה. הוא נכשל בכוונה להסתיר את החיוך שלו. סול הביט ביסמין. "מה דרך הפעולה?"

הנערה הייתה צריכה לחשוב לרגע. "לאויב יש יתרון מספרי," היא אמרה בהיסוס. "חייבים למצוא יתרון לנצל. יש לנו את יתרון ההפתעה. להגיע בלילה, לנסות לתפוס אותם עם המכנסיים למטה אולי? לשחרר את העבדים אם אפשר? הם יכולים לעזור לנו."

רואן קימט את גבותיו. הוא לא חשב על לשחרר את העבדים. הוא רצה להגיב, אבל נתן לסול לדבר קודם. "את צודקת שבמצב של חסרון, צריך למצוא יתרונות לנצל. רואן?"

"המעבידים לא יודעים שעוקבים אחריהם, אבל הם מנוסים בלהימלט מהחוק. יהיה להם שומר במהלך הלילה, ויהיה קשה להפתיע אותם. האמרה הראשונה של קלק היא 'קלע נודד יודע לזהות הזדמנות ולחטוף אותה בעודה באוויר'. אנחנו צריכים לחכות שתצוץ הזדמנות טובה יותר."

סול הנהן. "צריך לדעת מתי לסגת. היתרון שלהם גדול מדי. אם לא תצוץ הזדמנות טובה יותר, נחכה עד שנוכל לפגוש את השריף במעגן-השמיים ונחזור עם תגבורת."

רואן ציפה שיסמין תכווץ את שפתיה שוב, אבל במקום זה היא כיווצה את גבותיה. "אם נחכה עד שנגיע למעגן-השמיים, הם יצליחו למכור חלק מהעבדים."

"עדיף שנצליח להציל את חלקם מאשר שנמות בניסיון להציל את כולם. קלע יכול להיות גיבור והוא יכול להיות חכם. לא תמיד הוא יכול להיות שניהם."

"חשבתי שקלע צריך תמיד להציע עזרה. ושהוא יודע שדקה יכולה להציל תמים מהרכבת."

"נכון-" רואן חשב שהוא שמע קצת חוסר סבלנות בקולו של סול- "אבל אין לנו עזרה שאנחנו יכולים להציע עכשיו. רואן ניתח את המצב נכון. אין לנו את המשאבים. אנחנו צריכים לחכות להזדמנות טובה יותר."

יסמין לא ענתה, אבל רואן יכל לראות בעיניה הירוקות ומלאות ההבעה שהיא מוטרדת. הוא יכל לראות את זה בזמן שהם הקימו מחנה ללא מדורה בתחתית הגבעה. הוא ראה את זה גם כשהיא הביאה סלסלה של פירות גוארי קטנים שקטפה לארוחת ערב, וכשהיא הסכימה לתת לרואן את המשמרת הראשונה באותו לילה.

אולי הוא לא באמת ראה את זה בעיניה. אולי הוא רק דמיין את זה בגלל שהוא הרגיש מוטרד בעצמו. כך או כך, הוא לא נתן לזה להפריע למחשבה על כך שהוא מנצח. כן, יסמין ידעה לקטוף את הפירות בשטח והוא לא, והיא אולי ידעה להתגנב יותר טוב ממנו, אבל תקציר הסיור שלו היה הרבה יותר טוב, והוא ידע להשתמש בקנה-הירי שלו יותר טוב מיסמין, והוא ידע איך להקים את האוהל. הוא יכל לראות את זה בעיניים של סול כל פעם שהוא ענה על השאלות שלו. בזמן שהוא שמר על המחנה בלילה הוא היה שיכור מטעם הניצחון.

כל כך שיכור, שהוא כמעט הפיל את הגוארי שהוא נשנש כששמע רשרוש. יסמין יצאה מהאוהל בשקט, התיק שלה על גבה. היא שלחה בו מבט ארוך, ואז התחילה לטפס על הגבעה.

רואן רץ אליה, נוגע בכתפה לעצור אותה. "לאן את הולכת?" הוא לחש.

"לנסות לשחרר את העבדים."

"את לא יכולה ללכת לבד. הם יתפסו אותך ויהפכו גם אותך לעבד. שמעת מה סול אמר."

"כן, ראיתי מה הוא אמר," היא התיישרה. "אבל לא בחרתי להיות קלעית בשביל לשבת בזמן שאנשים נפגעים. אני מניחה שאני מעדיפה להיות קלעית טיפשה."

היא סובבה את ראשה והתחילה ללכת שוב. הוא קרא לה בלחישה שלוש פעמים לפני שהוא הבין שהיא לא יכולה לשמוע אותו. הוא שלח מבט אל האוהל של סול.

משום מה, הוא חשב שלניצחון יהיה טעם יותר טוב מזה. הוא הרגיש לא בסדר. מה סול יגיד? הם יתפסו אותה, הוא שמע את קולו של הקלע הותיק. היא תהיה עוד עבד. כשנגיע למעגן-השמיים נשחרר גם אותה. עדיף שנציל את מי שאפשר מאשר שנמות.

זה נשמע מאוד הגיוני.

אבל זה לא הרגיש כמו מה שקלע אמיתי היה עושה.

רואן תפס את התיק שלו והתחיל לרוץ אחרי יסמין.

יסמין הרגישה את הלב שלה דוהר כשהיא הביטה במחנה של המעבידים. היה רק שומר אחד, ששיחק עם זרדים מהרצפה וזרק אותם למדורה. הוא ישב בזווית אל שלוחת הגבעה, ולא היה ברור אם היא בטווח הראייה שלו או לא.


יסמין ידעה איך להתגנב בלי לעשות רעש. בגלל שגדלה ללא שמיעה, היא למדה על רעש באופן קליני, יסודי. היא הבינה מה הדברים שעושים רעש ואיך מזהים אותם בעוד מועד, אפילו בלי לשמוע את הרעשים בעצמה. לא הייתה לה בעיה לרדת במורד הגבעה בשקט, אפילו עם השיחים והזרדים הפזורים עליה, אבל אם השומר היה קם או מסתובב, היא הייתה אבודה.

מגע בכף רגלה הבהיל אותה, והיא ראתה את רואן מאחוריה עם התיק על גבו. "אני איתך," שפתיו אמרו.

"תשאר כאן," היא לחשה לו. המחשבה שגם הוא יתפס בגללה הייתה בלתי נסבלת. היא הסתובבה להביט בשומר, והחליטה שהזמן עובד לרעתה. היא צריכה לתפוס את ההזדמנות בעודה באוויר.

יסמין קמה והתחילה לרדת מהגבעה. בכניסת המערה ישנו המעבידים, מכוסים בשמיכות פרוות זברה, בעוד עמוק יותר פנימה ישנו העבדים על הרצפה, מכורבלים אחד לצד השני ועדיין קשורים בחבלים. כל מה שהייתה צריכה לעשות זה להגיע אליהם, לשחרר אותם ולהעיר אותם בלי שהמעבידים יתעוררו.

היא הייתה באמצע הדרך למטה כשהשומר קם ממקומו והתמתח. יסמין קפאה. הוא עדיין היה עם הגב אליה, אבל הוא עמד להסתובב בכל רגע. היא הסתכלה לאחור - לא היה מספיק זמן לטפס חזרה. הלב שלה דפק במהירות. אולי אם היא תוציא את קנה-הירי שלה, אבל הוא היה כל כך רחוק, והיה לילה, ושאר המעבידים -

משהו קטן פגע בראשו של השומר. הוא הרים את מבטו והסתכל הצידה. "היי!" הוא קרא, אבל לא הביט עליה. רואן עמד על ראש הגבעה, וזרק משהו על השומר. הוא היה בדיוק מספיק רחוק כך שהשומר לא ראה את יסמין כשהסתכל עליו.

לא היה זמן להתמהמה. יסמין מיהרה לרדת מהגבעה, בזמן שהשומר התחיל לטפס בעקבות רואן. היא הגיעה למישור ודילגה על האדמה במהירות. אחד המעבידים התהפך במקומו ורטן, אבל לא פקח את עיניו. היא הוציאה סכין מחגורתה, ודילגה מעל מעבידים ישנים, היישר אל העבדים. הסכין חתך את החבלים בקלות, ואחד העבדים התעורר, מביט ביסמין בבלבול לרגע לפני שעיניו הפכו לחדות. יסמין הרגישה תנועה מאחוריה. היא הסתובבה בדיוק כשאחד המעבידים קם ממקומו במהירות ותפס את קנה-הירי שלצידו. הוא כיוון אליה, עוצם עין אחת, ואז האוויר רעד כשקליע מהיר פילח אותו. הדם של המעביד ניתז על הרצפה. יסמין הביטה אל מעלה הגבעה, וראתה דמות גבוהה עומדת מול אור הירח, כובע עור רחב שוליים לראשה.


סול היה עסוק בלקשור את המעבידים אחד לשני באמצעות החבלים שכבלו את העבדים לפני כמה שעות. העבדים עצמם שרו שירים בשפה זרה מסביב למדורה, אפילו שהיה אמצע הלילה. אחד מהם אמר ליסמין בחיוך שהם שכחו איך זה לישון כאנשים חופשיים, אבל זה לא יכול להיות יותר טוב מלהיות ערים כאנשים חופשיים.

רואן ויסמין בינתיים ישבו ליד הכניסה למערה, איפה שסול אמר להם לחכות בזעם עצור. הוא קם בלילה מהרעש, והגיע בדיוק בזמן כדי להרוג את אחד המעבידים שהצליח להניח את ידיו על קנה הירי שלו. הוא קיבל את תודתם של העבדים וקשר את המעבידים, אבל הוא לא נראה מרוצה. הוא אמר לשני השוליות שלו שהוא יטפל בהם מאוחר יותר. הם הביטו על רגליהם בריתוק בזמן שחיכו.

"תודה," יסמין אמרה לו בקול עמום, מבעד לקולות השירה של המדורה.

היא הסתכלה על שפתיו כדי לראות מה יגיד, אבל הוא לא ידע איך לענות. הוא הרגיש לא בסדר שהיא מודה לו, כאילו היא אדם זקן שצריך שיסדרו לו את העגלה. "את עשית את כל העבודה," הוא הצליח לומר בסוף. "אני רק זרקתי גוארי על השומר."

"לא הייתי מצליחה בלי הסחת הדעת. וזה יותר ממה שרוב האנשים היו עושים. אז… תודה."

הוא עדיין הרגיש לא בסדר שהיא מודה לו. זה הכעיס אותו, אפילו שהוא ידע שזה לא הגיוני.

"אני הולכת להגיד לסול מה קרה," היא אמרה לו בשקט. "אני המרתי את פיו, אתה רק הלכת אחריי. אתה תהיה השולייה שלו. שנינו יודעים שזה הלך לשם בכל מקרה."

רואן רצה לענות, אבל למרות שהוא הכיר את כל המילים, הוא לא יודע איזה מהם הוא צריך.

"אני אחזור לגנייה. אני צריכה לחזור עוד על הספר של קטק גם ככה, ובטח יגיע עוד קלע לאיזור בקרוב." היא ניסתה לחייך אליו. "מי יודע, אולי אפילו אתה תחזור יום אחד ואני אהיה השולייה שלך."

המחשבה הזאת זעזעה אותו כל כך שהוא הרגיש את הבטן שלו מתהפכת. הוא הרים את מבטו אליה בתחינה, אבל הוא עדיין לא ידע מה המילים הנכונות להגיד, מה הדבר הנכון לעשות. הוא ניסה לחשוב על האמרות של קטק, אבל לא הצליח למצוא אחת שהתאימה למצב.

"אולי אתה צודק," היא המשיכה כשראתה שהוא לא אומר כלום. "אולי טעיתי כשחשבתי שכופרת חירשת יכולה להיות קלעית נודדת. זה מספיק קשה גם בלי כל הצרות, ו-"

"אני לא מוכן!" הוא אמר בקול כל כך רם שהפתיע אותו. הוא לא חשב שהיא יכלה לשמוע את העוצמה, אבל נראה שהיא הבינה את המשמעות. "אני לא מוכן שאת תלכי הביתה אחרי כל זה."

"סול-"

"סול!" רואן לקח נשימה עמוקה כדי לומר את מה שישב על ליבו. "סול הוא קלע הרבה פחות טוב ממך."

יסמין הביטה בו בתדהמה.

"אני יודע שיש לו ניסיון וידע וכובע גדול והוא יודע לקלוע באויב במרחק מאתיים מטר בלילה. אבל הוא לא יודע מה קלע צריך לעשות ברגע האמת, ואת כן. והייתי טיפש שרמזתי שאת לא תהיי קלעית טובה, ואם הוא לא יבחר בך אני לא חושב שאני רוצה להיות שולייה שלו בכלל." הוא השתתק לעוד רגע לפני שאמר את מה שישב על ליבו. "קלק אמר שקלע צריך לזהות הזדמנות ולתפוס אותן באוויר. כל השנים האלה הייתה לי ההזדמנות ללמוד ממך, אבל לא עשיתי את זה. במקום זה ניסיתי לקחת ממך את ההזדמנות שלך. אני קלע גרוע, ואיש גרוע, אז אל תגידי לי 'תודה'."

יסמין הסמיקה, אבל הפעם זה היה סומק שונה מזה שהיה לה כשהיא טעתה. רואן חזר להשען על הקיר, וראה את סול שעמד מאחוריו. גם הוא התחיל להסמיק. הוא כנראה שכח להוסיף התגנבות לרשימת הכישורים של הקלע הותיק.

"אתם שניכם טיפשים," סול אמר בקרירות, ידיו משולבות. "יכולתם להרוג את עצמכם, או לגרום למותם של העבדים המסכנים האלה." הטון שלו התחיל לעלות, בפעם הראשונה מאז שהם פגשו בו. "היו אלף דרכים שיכולתם למות: אם מישהו היה רואה את יסמין, או שהשומר היה יורה ברואן במקום לרדוף אחריו, או שהעבדים היו כל כך אפתיים שהם לא היו עוזרים לכם בכלל. הייתי יכול להגיד לכם את כל זה, אם לא הייתם עוזבים אותי לישון לבד בלילה כשיש פושעים ידועים בסביבה."

שני הנערים היו עסוקים בלהביט בסוליות הנעליים שלהם מכדי להגיב.

"אבל הכי גרוע!" הוא אמר, מרים את אצבעו באופן מאיים. "הכי גרוע, זה ששניכם טיפשים כל כך שאתם חושבים שאני אתן לאחד מכם לחזור לגנייה עם הזנב בין הרגליים אחרי מה שעשיתם פה הלילה. אתם הולכים לבוא איתי עד למעגן-השמיים כדי לאסוף את המענק על השודדים האלה, ואז אתם תבואו איתי ותלמדו איך להיות קלעים באופן שלא יגרום לכם למות, ותשתמשו באומץ המופרז והפזיזות האובדנית כשאתם לפחות יודעים מה אתם עושים. אבל מה שאתם בטוח לא תעשו, זה לא תלכו יותר מאחורי הגב שלי או תמרו את פי אף פעם אם החיים שלכם חשובים לכם, או שאני אבעט אתכם חזרה לגנייה עם הזנב בין הרגליים. זה ברור?"

יסמין ורואן החליפו מבטים מבולבלים, לא בטוחים אם הם צריכים להראות נזופים או גאים.

"זה ברור??" סול נבח.

"כן!" שניהם ענו מיד.

"עכשיו לכו תפרקו את המחנה שלנו ותביאו את הדברים לכאן! העבדים האלה רוצים להודות לכם!"

בזמן שהם טיפסו בחזרה על הגבעה, יסמין תפסה את ידו של רואן וחייכה אליו. "תודה," היא אמרה. הפעם כשהיא אמרה את זה רואן הרגיש חמימות ממלאת את גופו.

הרשמו כדי להתעדכן בסיפורים חדשים
  • Twitter
  • Facebook
  • Instagram

© 2020 דניאל רמבישבסקי. נבנה באמצעות Wix.com