נקמתו של קפטן ראובן



אור הירח דילג על אדוות הים התיכון כמו סנפיריו של לוויתן ענק. שלמה ספר את האדוות הכסופות מסיפונה של 'מגן אברהם'. זאת הייתה משימה מועילה אפילו פחות מלספור כוכבים - הכוכבים לפחות נותרו במקומם, בעוד האדוות נעו והתחלפו כל הזמן. אבל שלמה כבר ספר את הכוכבים עד שאזלו כל המספרים שהכיר. הוא העדיף את המשימה המשתנה והבלתי אפשרית: היא עזרה לו להעביר את המשמרות המאוחרות, ובתור הגאי הלילה של 'מגן אברהם', היו לו הרבה כאלה. הוא היה ימאי שנים רבות ומשמרות לילה לא היו זרות לו, אבל כשהצטרף עם חבריו לספינת שודדי-ים הוא ציפה למשהו מרגש. התברר שגם מסעות של שודדי-ים היו בעיקרם משעממים. יום רדף יום על פני הגלים, ואם לא הייתה סופה, שלמה שמר על ההגה וצפה בנערי הסיפון מרוקנים את רשתות הדיג מפעם לפעם.

הספינה התנדנדה בפתאומיות כאשר עלתה על גל, ותחושת ורטיגו סחררה אותו לפתע. בבת אחת הוא הרגיש את גופו מגיב. ליבו התחיל לדפוק במהירות, זיעה קרה מכסה את מצחו, כל שריריו נמתחים. הוא מיהר לאחוז במעקה הסיפון בכוח כדי לא ליפול. הנשימות באו במנות קטנות, והוא הזכיר לעצמו לנשום עמוק ולא במהירות. עיניו נעצמו כמעט בלי שליטה, והתמונה קפצה לראשו בניגוד לרצונו.

שלמה ואחותו לאה היו על סיפון ה'סנטה אנה', מלחים נוצרים עם חרבות שלופות סביבם, נמל מלאגה עדיין בטווח ראייה. המלחים התקרבו אליהם בחיוך עצל וה'סנטה אנה' עלתה על גל, גורמת ללאה למעוד קדימה היישר לתוך החרב של המלח. הלהב חלפה דרך החזה שלה ויצאה מהצד השני אדומה לגמרי, מתיזה דם על הסיפון. התמונה התגלגלה לאחור בעיניו של שלמה, לאה העומדת מול המלח, אותו מבט מבועת על פניה, ריח המלח באוויר עדיין לא מטומא בריח המתכתי של הדם. ואז ה'סנטה אנה' שוב קפצה, לאה שוב מעדה, המלח שוב נשען קדימה בטבעיות, הדם שוב התיז, לאה שוב פלטה אותה צעקה קצרה ומקוטעת. ושוב. לאה עומדת ומביטה בחרב שמולה, השחפים של מלאגה מסתובבים באופק. הספינה קופצת, כמה חביות מרצדות, לאה מועדת, החרב ממתינה לה, צעקה, דם מתיז על הסיפון.

"נשימות עמוקות," שלמה אמר בקול רם. הצליל עזר לקרקע אותו. נשימותיו שוב היו קצרות ומהירות, והוא לקח עוד נשימה עמוקה, בזמן שלאה שוב מעדה, ושוב צליל השחפים המגעגעים, שוב החביות קופצות, שוב הדם על הסיפון. התמונות היו חדות כאילו לא עברו שני עשורים. הוא הרגיש כאב בידיו, וראה שאחז במעקה עד זוב דם. טיפה של דם טפטפה מידו ופגעה בסיפון, והתמונה התחילה שוב, חבית קופצת, צעקה מקוטעת, חרב אדומה, שחפים מגעגעים. הוא שחרר בזהירות את המעקה, מכריח את עצמו לנשום עמוק ולפקוח את עיניו. הוא היה סחרחר מרוב מהירות פעימות ליבו. אור הירח ריקד על אדוות הגלים מולו, והוא התרכז בו, מתעלם מהתמונה המתנגנת שדהתה לאחורי עיניו. הוא סובב את ידיו כדי לבדוק את עומק הפציעה. היו לו התקפים גרועים יותר.

נשימה עמוקה, והוא הפנה את גבו אל הים בניסיון להירגע. על קצה חבית המים שלידו ישב חתול לבן.

שלמה נבהל כל כך שהוא נפל לרצפה. ספינות רבות החזיקו חתולים כדי להרחיק את העכברושים, אבל קפטן ראובן שנא חתולים, ודאג להיפטר מכולם לפני שעזבו את הנמל. פרוות החתול הלבנה החזירה את האור בעדינות שמימית, מייצרת הילת אור קטנה שהדגישה את עיניו האדומות. "לכל הרוחות. מאיפה באת?"

"אין הרבה דרכים להגיע לספינה בלב ים," החתול ענה בלקוניות.

אם שלמה לא היה כבר על הרצפה, הוא היה נופל שוב. הוא הרגיש את פניו מתקררות כשהדם עזב אותם, ואז מתחממות כשזרם חזרה במהירות. "אתה...מדבר?"

"הייתי שמח לשבת ולענות על שאלות רטוריות, אבל אין לנו זמן רב." החתול עצר כדי לפהק בדרמטיות. "באתי להודיע לך שבקרוב עתיד 'מגן אברהם' וכל יושביה יונח בידייך."

"מה?"

"תפוח אדמה," החתול ענה בקוצר רוח. "אין לי זמן להסביר, ובכל מקרה עדיף שתשמע ממישהו אחר. אתה רק צריך לחכות עם ההחלטה שלך עד שנדבר פעם נוספת."

"איזו החלטה?"

"אתה לא מקשיב, אה?" החתול נאנח, והרים את מבטו אל מאחורי שלמה. "נדבר אחרי שתסיים."

ההגאי לא הצליח לעצור את סקרנותו וסובב את ראשו לכיוון שאליו הסתכל החתול. לא היה שם שום דבר. כשסובב את ראשו שוב, החתול נעלם. הוא בקושי הספיק לפתוח את פיו בבלבול, כשקול נוסף הבהיל אותו.

"שלמה? אנחנו זקוקים לעזרתך."


הקול היה שייך למואיז טולדנו, גזבר הספינה. הגבר המבוגר והמזוקן לא היה אחראי רק על חלוקת השלל אחרי ביזה מוצלחת, אלא גם על ההסכמים שכבלו כל אחד מהמלחים אל הסיפון, וגם על החוקים שהפיראטים קבעו עבור הספינה. מואיז היה פיראט ותיק, עוד מלפני צו הגירוש שהכריח את כל היהודים להתנצר או לברוח מספרד, עם עור שזוף ומקומט, כמו סלע עתיק שמלח הים אכל בו עם השנים. הוא לא הסביר לשלמה דבר בזמן שהוביל אותו אל התא הקטן בו אחסנו כדורים ואבק שריפה עבור המוסקטים. בפנים, למרות הצפיפות, המתינו שני מלחים ואישה אחת.

"לילה טוב, שלמה," אמרה רחל. הרבנית ישבה על כיסא במרכז החדר, ונדמה היה שכל השאר שומרים ממנה מרחק. היא הייתה בשנות הארבעים המוקדמות שלה, וכל פרט בה שידר רכות אמהית: כיסוי הראש הפרחוני, קמטי החיוך, השמלה האדומה. הכל מלבד עיניה. כחולות כמו מכת ברק, הן הביטו בשלמה כמו זוג כוכבים בוחנים מהרקיע. הוא לא הצליח לעצור בעד עצמו והביט אל כפות רגליו. "אני זוכרת כמה קטן היית כשבאת אל הרב ללמוד לבר המצווה. איזה גבר נאה גדלת להיות."

שלמה לא אהב את איך שהרבנית גרמה לו להרגיש כמו ילד קטן. הוא הרגיש את הדם עולה לראשו. "למה הרבנית נמצאת פה?" הוא שאל את החלל.

"אני פה בשמו של הרב דוד," ענתה, קולה הופך ענייני. "אני מבינה שמואיז לא הסביר את המעמד. אנחנו מקיימים הצבעה על העברת תפקיד הקפטן."

"הצבעה? עכשיו?" שלמה עצר להיזכר ביום השבוע. זה היה ליל יום ראשון, ויום שלישי היה ערב יום כיפור, אז… "ספינת האוצר אמורה להגיע ביום חמישי. זה באמת הזמן להצבעה?"

"זה בהחלט גבולי. כבר הסכמנו שההצבעה צריכה להתקיים לפני צאת יום כיפור או בכלל לא. אבל ההתקפה היא אחד הנושאים החשובים על הפרק בהצבעה הזאת."

שלמה הרגיש את סקרונותו גוברת . הוא נזכר במילותיו של החתול הלבן. אבל משהו עדיין היה מוזר, קומץ מלחים בחדר קטן. "זאת לא נראית כמו הצבעה. אני לא רואה פה את הקפטן. או את רוב המלחים, לצורך העניין."

"החוקים להחלפת קפטן מאוד ברורים," אמר מואיז בקולו הזקן והמחוספס. "דלי על הסיפון לפני כל מועמד, אסימון אחד לכל חבר צוות, הדלי עם הכי הרבה אסימונים מנצח. אבל אירוע כזה משאיר טעם רע אצל כל המעורבים, במיוחד אצל הקפטן המוחלף. זה לא חריג שבודקים שיש רוב לפני שמתחילים בהצבעה."

"ובעזרת השם כמעט ויש לנו רוב," הרבנית המשיכה. "דיברנו עם נציגים של רוב המלחים על הסיפון, וההצבעה קרובה. לקפטן ראובן יש אסימונים רבים, אבל הרב דוד זקוק לעוד שלושה אסימונים כדי להדיח אותו, ורצה השם, ישנם ארבעה מלחים שאמרו שיפקידו את האסימונים שלהם בידיך."

"הרב?" שלמה הרים את ראשו לאחור ופרץ בצחוק רועם. כשפקח את עיניו, הרבנית הביטה בו בבלבול שמילא אותו בסיפוק. "יש לי כבוד עבורך, הרבנית, אבל אם את חושבת שאני אשים את הרב בעמדה של כוח את לא מכירה אותי בכלל."

"נשמע כאילו העניין סגור, אם כך," מואיז חרק.

"רגע," היה חוסר סבלנות בקולה של הרבנית, ואולי שמץ של חרדה. "אני חושבת שאני זכאית לנסות לשכנע את שלמה."

ההגאי כבר פתח את פיו לומר שאין מקום לשכנוע, אבל החתול הלבן ישב באחורי ראשו, מפהק בדרמטיות. לא לקבל החלטה עדיין, החתול ביקש. שלמה סגר את פיו, והרבנית תפסה את ההזדמנות.

"למה דעתך נגד הרב כל כך נחרצת?"

"למה?" הוא קרקר וצחק בספקנות. שאר המלחים הביטו בו בסקרנות. "הם בכלל לא יודעים מה קרה במלאגה!"

"מספיק עם המשחקים," אמר משה נחמיאס, הנווט של הספינה, ויריבו המוצהר של קפטן ראובן. הוא בוודאי נמנה עם אלה שרצו לתת את קולם לרב. "אם אנחנו עומדים להצביע, זכותנו לשמוע את הסיפור."

שלמה נעץ את מבטו ברבנית, מאתגר את זוג הכוכבים שנצנצו אליו. הוא לא הסיר את מבטו עד שסיים את הסיפור.


זה היה בערב שבת, אחרי השקיעה ולפני הארוחה. ההודעה על צו גרנדה הגיעה בערב הקודם, ובית הכנסת זמזם כמו כוורת מנוערת. גם אלו שהתאמצו להתפלל לא החזיקו זמן רב לפני שנמשכו לרעש השיחות. המצב היה מתוח: זמן רב שהאינקוויזיציה חיפשה כל תירוץ לתפוס יהודי ולגרום לו להתוודות. כל שמועה על החלפת מילים בין גבר יהודי ואישה נוצרייה, או על יהודי נושא תפילין לביתו של אחד האנוסים, ואותו יהודי היה נלקח ולא חוזר. הפחד הורגש בכל מקום. כולם הכירו מישהו שנלקח על ידי האינקוויזיציה. בכל זאת, הייתה איזושהי תקווה אילמת שאם כולם יורידו את הראש ויזוזו מדרכם של הנוצרים, האינקוויזיציה תעזוב אותם בשקט. התקווה התנפצה עם צו גרנדה.

"רבותיי, אני יודע שכולכם נסערים," הרב דוד אמר. "אבל זה לא הזמן לחרדה."

"לא הזמן לחרדה?" אבא שלי אמר. הייתי כבר בגיל מצוות, אבל עדיין צעיר מדי בשביל להיות מעורה. "הצו דוחק אותנו לקיר. או שנתנצר ונעבור להתמודד עם ההתנכלויות של אנוסים, או שנעזוב ונשאיר מאחור את כל רכושנו. אין זמן טוב יותר לחרדה!"

היו קולות הסכמה במניין, ורבים מיהרו להביע את דעתם על דרך הפעולה הנכונה. הקבוצה התחלקה לשני מחנות קולניים: אחד שרצה להצטרף לקהילה היהודית בפורטוגל, שם ידה של האינקוויזיציה עוד לא הגיעה ולרבים היו קרובי משפחה; השני רצה להתנצר למראית עין ולשמור על המסורות בסתר עד שהסערה תחלוף. המחנה השלישי, השקט, היה של אלה שעייפו מהפחד והרדיפה, והיו מוכנים להיכנע.

"אני מבין את החשש," הרב הרים את קולו, משתיק את ההמולה. "אבל הקדוש ברוך-הוא לצידנו, והוא לעולם לא מביא משבר בלי הכלים הנחוצים להתמודד איתו." הוא השתתק לרגע ונתן למילים לחלחל. "אני והמושל ביחסים קרובים, ותמיד היינו. עזרתי לו כשהיה צריך, והוא לי. הוא יעזור לנו בשעה הקשה הזו."

"יעזור? איך?"

"אני אבקש ממנו לספר לאינקוויזיציה שהתנצרנו, ואם סוכני האינקוויזיציה יגיעו, הוא יתריע בפנינו כדי שנוריד את המזוזות."

החדר התפוצץ ברעש. לא הצלחתי לשמוע את מרבית הקולות, אבל היה נדמה שהחדר נחצה בין הספקנים לבין המתנגדים בחריפות.

"אני יודע, אני יודע!" הרב הרים את קולו והחדר השתתק. "אני יודע שאתם חוששים. אתם מעסיקים את עצמכם בכל הדרכים שהתכנית יכולה להשתבש."

"בוודאי!" אבא רתח לצידי. "אם המושל ידווח על הבקשה שלך לאינקוויזיציה, הם לא יבואו רק עבורך!"

"אני מבקש ממכם לסמוך על האמונה שלכם!" הרב הרים את קולו שוב. "הקהילה שלנו קיימת מעל לאלף שנים. אנחנו צאצאיו של אברהם ושל דוד המלך. הקדוש ברוך-הוא ישמור על הקהילה שלנו. בעזרת השם, הקהילה הזאת תמשיך להתקיים עד בוא המשיח!"

בית הכנסת התפרץ ברעש שוב. בזמן שהמחנות נאבקו בקולניות, אבא התכופף ללחוש באוזני. "אנחנו צריכים ללכת הביתה. נארוז את מה שאפשר. אנחנו עוזבים מחר."

"מחר יום שבת," אמרתי בפליאה.

"פיקוח נפש דוחה שבת, שלמה."


"את השאר שמעתי מאלה שברחו אחרי," שלמה אמר לפיראטים שסביבו. "כמו שהרב היה אומר - אשר יגורנו בא עלינו. האינקוויזיציה הגיעה וכל מי שלא עזב מצא את סופו על הגלגל. אני לא יודע איך הרב דוד הצליח לברוח. הוא היה צריך להישאר שם ולסבול את אותו הגורל. אני אמות לפני שאשים את עצמי תחת מרותו שוב."

החדר השתתק. משה שיחק עם כדור שעזב את החבית בה היה, מקפיץ אותו על משטח העץ ברעש נקישה מונוטוני. המבטים הופנו באיטיות מפניו של שלמה לאלה של הרבנית. לזכותה ייאמר שהיא לא הסיטה את מבטה, אם כי לחייה הסמוקות העידו שהזיכרון בער גם בה. היא נתנה לשקט לתסוס עוד מספר רגעים לפני שענתה.

"איני מכחישה את שקרה. לא הייתי בבית הכנסת באותו ערב, אבל הרב סיפר לי הכל כשחזר הביתה. מיד כשסיפר לי על התכנית, אמרתי לו שזה לא רעיון טוב." היא עצרה כדי להעביר את מבטה בין הנוכחים. "דוד הוא בעלי, ואני נאמנה אליו, אבל באותו היום המחלוקת ביננו לא הייתה ניתנת לגישור. אני לא יכולה להגן על ההחלטה שלו." שני הכוכבים בעיניה הסתובבו וננעצו בחזרה בשלמה. "אבא שלך צדק. ללכת לדבר עם המושל היה טעות. אבל אם אתה חושב שהרב לא שילם מחיר…" הרבנית נשענה קדימה מעט, ושלמה נסוג לאחור. "אתה יודע איפה הרב נמצא עכשיו?"

הלב של שלמה פעם בעוצמה. הגוף שלו נע כמו נחש מהופנט למילותיה של הרבנית. איזה מן כישוף ידעה האישה הזאת? "מתפלל בחדרו, ללא ספק."

"הוא לומד תורה, כן. הוא עובר על כל פסוק כדי למצוא איפה טעה כשפירש את אותה החלטה. הוא לא התחיל היום - זה הדבר היחיד שהוא עושה מאז, בודק גימטריה ומחפש שגיאות כתיב. בלילות הוא מתעורר בבהלה, מצטט פסוקים, ורץ לכתוב לעצמו הערות."

"וזה האדם שאת רוצה שאבחר להיות קפטן?"

"אני רוצה שתבחר במה שיש לו להציע." הרבנית נשענה שוב לאחור, מהורהרת, וחייכה. "מה שלום אסטריאה, שלמה?"

ההגאי הרגיש עקצוץ חמים בליבו למשמע שמה של אסטריאה. רוב ספינות הפיראטים לא נשאו נשים, אבל 'מגן אברהם' הייתה בין השאר מקלט עבור יהודים שברחו, ולפעמים הם הגיעו עם משפחות. אסטריאה הייתה בתו של הטבח, ועזרה לו עם הארוחות. היה לה שיער בהיר ארוך ומתולתל, וחיוך ביישן בגלל שאיבדה את שיניה הקדמיות במהלך המילוט, אבל בעיני שלמה זה היה החיוך היפה ביותר שראה. הם ניסו לשמור על הקשר בשקט, אבל על ספינה לא היו הרבה סודות.

"דע לך שהנערה לא יכולה להפסיק לדבר עלייך. זה מאוד מקסים."

"באמת?" שלמה הסמיק כששמע את זה, והרגיש את ליבו מתרכך לרגע. "מה אסטריאה קשורה לעניין?"

"אתה יודע מה היא ספינת אוצר ספרדית, שלמה?" הרבנית נשענה קדימה שוב, ושוב שלמה נרתע בעל כורחו. "זאת ספינה מלאה באוצרות מהעולם החדש. אוצרות שהמלך פרננדו צריך בשביל לממן את כיבוש האמריקות, אוצרות שפיראטים צרפתים שמו עליהם את עיניהם עוד לפנינו. זאת לא תהיה ספינת סוחרים עייפה ורשלנית. זאת ספינה חמושה היטב, עם חיילי צי מיומנים."

"כולנו פה כדי לגרום למלך לשלם על הגירוש. את רוצה שנוותר כי זה קשה?"

"אתה מספיק חכם כדי לא לזרוק את חייך למען נקמה, שלמה. לא כשיש אפשרות טובה יותר."

"איזו אפשרות?"

הרבנית חייכה, ושוב נשענה לאחור. שלמה הרגיש את שריריו נרפים. "האפשרות של להקים בית בארץ ישראל." היא נתנה רגע למילים לשקוע. "הסולטן סלים הראה שהאימפריה העות'מנית יכולה להיות בית ליהודים, ועכשיו הוא מתכונן למערכה מול הממלוכים. עם מצב הצי העות'מני כפי שהוא, הם מאוד ישמחו לספינה מלאה בלוחמים מנוסים שתעזור להם בחופי עזה."

"את רוצה להצטרף לעות'מנים?"

"אני רוצה להילחם עבור מישהו שיעניק לנו משהו בתמורה: אדמה בארץ המובטחת. קרב אחרון, ובסופו, בית בישראל עבורך ועבור אסטריאה. צעד בדרך לסיים גלות בת אלפי שנים."

כל העיניים הופנו לשלמה עכשיו. כל מה שעבר בראשו באותו רגע זה 'איך החתול ידע?'

למזלו, היו לו הוראות מדויקות. "אני צריך לחשוב על זה."


החתול לא חזר בשארית משמרת הלילה. שלמה בילה את הזמן במחשבות על הבחירה שלפניו, וכשהגיע הגאי היום להחליף אותו, הוא מיהר למצוא את אסטריאה. עיניה של בתו של הטבח נפערו כשראתה אותו. "או, שלמה! מה קרה ליד שלך?" הוא לא שם לב, אבל הפצע המשיך לדמם ועכשיו זרועו הייתה מכוסה באדום. אסטריאה מיהרה לשטוף את ידו באחת מחביות מי הים. "בוא, אני אחבוש את זה."

השניים בקושי החליפו מבט כשעשו ביחד את דרכם אל מחסן הכדורים שבו בילה שלמה את הערב הקודם. לא סתם המתמרדים בחרו להיפגש שם - זה היה מהמקומות הפרטיים המעטים בספינה, אם לא הפריע לך ריח אבק השריפה. לא היה צורך לבוא לפה בשביל לחבוש את היד, אבל זה היה תירוץ לא רע. אסטריאה בקושי הספיקה לקשור את הבד כשהשניים נפלו לרצפה צוחקים.

זה היה שונה מהסקס ששלמה הכיר רוב חייו - סקס שלרוב קיים בבתי בושת של נמלים עם אלמונית שפגש לראשונה. אסטריאה הייתה משהו אחר לגמרי. כל חיוך וגניחה היה מוכר ומפתיע בו זמנית, כל מגע מרגש ומסתורי. היא מילאה אותו בתשוקה עם התשוקה שלה, מפתיעה אותו עם רעיונות משונים שהוא שמח לנסות. כל פעם ששמע את התענוג בקולה, הוא הרגיש את התשוקה שלו גדלה. לא פלא שכשהתחילה לגעת בו הוא שכח לחלוטין ממאורעות הלילה.

רק אחרי שסיימו היה פנאי לדבר. שלמה לא ידע איך להתחיל, אז אסטריאה הייתה ראשונה לשבור את השקט בזמן שאספו את לבניהם מהרצפה. "סיימתי לכתוב את הבית השני של השיר. סוף סוף! אבא אמר שהמנגינה העבירה בו צמרמורת."

שלמה היה בסדר עם הסחת דעת לפני שניגש לעיקר. "זה טוב או רע?"

"אני אתן לך סטירה מצלצלת, אולי תבין לבד," צחקקה. "חשבתי לנגן את השיר לכולם בארוחת הערב כשהוא יהיה מוכן."

"זה רעיון נהדר. משה מנגן בסדר, אבל כולם מכירים את השירים שלו בעל-פה. השיר שלך יהיה הצלחה מסחררת."

"אתה סתם אומר את זה." החיוך הסמוק שלה גרם לליבו לרצד. "אפילו לא שמעת אותו."

"אני בטוח שהוא נפלא כמוך."

"חנפן. יש לך מזל שאני אוהבת חנפנים." שלמה צחק, ואסטריאה נישקה אותו. "חבל שאף אחד מחוץ לספינה לא ישמע אותו."

"תוכלי לנגן כשנחזור לנמל."

"אם נחזור לעוד נמל, ואם קפטן ראובן ייתן לנו להסתובב חופשי. הוא מפחד משאלות שיעוררו את עניין האינקוויזיציה, ואין דבר יותר מעניין ממלחית שמנגנת בציבור."

"אולי כשנעגון בנמל מוסלמי."

"אנחנו תמיד אומרים את זה, אבל תמיד יש משהו שמשאיר אותנו בצד הנוצרי של הים התיכון. מצור או בצורת או ספינת אוצר."

"כולם כאן כי הם מחפשים נקמה, מהספרדים או הפורטוגזים."

"אני יודעת," אסטריאה נאנחה. "אני חושבת שפשוט קצת נמאס לי מחצי-האי האיברי."

"ואם היו מציעים לך לעזוב? אם היו מציעים לך ללכת להקים בית וחווה איפשהו רחוק מכאן?"

זה השיג את תשומת ליבה. "מה אתה שואל, שלמה?"

הוא היסס. "יש דיבורים על בחירות." הוא ניסה להמשיך, אבל הרגיש שהוא לא מסוגל לסיים את המחשבה. "תגידי, ראית במקרה חתול לבן על הסיפון?"

"לא. קפטן ראובן שונא חתולים. אתה רוצה שנלך להקים חווה ונגדל חתולים לבנים?"

לא היה זמן לענות - דלת המחסן נפתחה בסערה, ומהצד השני הביט בהם מואיז, קולו הצורם נמוך ושקט. "למקומות, מלחים. ספינת האוצר מצאה אותנו."


קפטן ראובן לא הראה שום סימן של בוז או שנאה כשהצדיע לקפטן של ספינת האוצר. הגאי-היום של 'מגן אברהם' קירב את הספינות מספיק כדי שהמלחים מנגד יורידו קרש, וראובן צעד עליו כדי לשאת ולתת. הכל היה חלק מהתכנית. 'מגן אברהם' הפליגה כבר כמה ימים במסלול מתפתל, באיזור שידעה שספינת האוצר תעבור בו בדרכה חזרה מהעולם החדש. הצוות הניף דגל פורטוגזי והכין סיפור כיסוי על איך הם מתכננים לקנות סחורה בספרד אותה ימכרו לעות'מנים. קפטן ראובן יבקש להתלוות לספינת האוצר, כדי להתגונן יחד מפיראטים. בלילה, כשרוב המלחים ישנים והעירנות נמוכה, שודדי 'מגן אברהם' יעלו על הספינה הנגדית ויחסלו את החיילים לפני שיתחמשו.

זאת הייתה תוכנית טובה, אבל שלמה לא תיאר לעצמו בכמה חיילים ספרדים מדובר. הם הציצו מכל פינה, כל אחד עם חרב ומוסקט, כל כך הרבה ששלמה לא הבין איפה כולם ישנו. כשהביט בדגל ספרד המתבדר ברוח ובמדי הקצינים האדומים, ידו נמשכה אל הסכין שנשא איתו לכל מקום. היא נועדה לפרום קשרים במהירות, אבל שיספה גרונות במהירות דומה, ושלמה רצה יותר מכל לשסף את הגרונות הספרדיים שלהם. המלחים של ה'סנטה אנה' כלל לא היו חיילים, אבל בראשו גם הם נעצו את חרבם באחותו.

שלמה לא חיכה שקפטן ראובן יחזור ועשה את דרכו לנסות לישון, אבל למרות שהיה ער כל הלילה, המחשבות לא הניחו לו. הוא קם כדי לבקר את אסטריאה שוב אבל נתקל במשה בדרך.

"עדכון מהקפטן," הנווט אמר. "בגלל שהם הקדימו, נחכה עוד לילה לפני המתקפה."

"למה השינוי?"

"יום כיפור. חלק מהמלחים ביקשו להתחיל את הקרב אחרי שהשם מחל על חטאיהם."

שלמה גיחך. "כדי שיוכלו למות טהורים, או כדי שיוכלו למהר ולחטוא שוב?"

משה חייך ומשך בכתפו. "כשיגיע הרגע, הקפטן יתקע בשופר שלו. זה הסימן לתפוס נשק ולעלות לסיפון." הוא הציץ לאחור ואז התקרב. "אני מקווה שזה לא יגיע לכך. ראיתי כמה חיילים היו שם?"

"אני מבין שההצבעה עדיין מתקיימת."

משה הנהן. "ההחלטה צריכה להתקבל עד צאת יום הכיפורים."

"ואם הרב יהפוך לקפטן, נהפוך את סיפור הכיסוי לאמת?"

"למה לא? שמעתי שאפשר להרוויח הרבה זהב במסע מסחר מוצלח."

"אתה לא חושש? להפוך את הרב לקפטן, אני מתכוון. אחרי מה שסיפרתי?"

פניו של משה הפכו רציניות. "אם לומר את האמת, אף פעם לא הייתי שם אסימון אצל הרב דוד. ראיתי אותו מדי פעם בתפילה, ובכנות לא התרשמתי. הדבר היחיד שאני יודע עליו בוודאות זה שאם אשתו תגיד לו להאכיל כרישים, הוא ידקור את האצבע ויכניס אותה למים." משה צחק. "הרבנית, לעומת זאת, היא סיפור אחר. אני לא יודע מה היא סיכמה עם בעלה, ובכנות לא אכפת לי. אני מאמין לה שהתנגדה להחלטה שלו במלאגה, ואם הוא ינסה לעשות שטות על הסיפון, הוא יגלה שלאשתו יש יותר חברים ממנו."

שלמה חשב אותו הדבר. הוא לא התכוון להתפשר על שנאתו לרב דוד, אבל אל הרבנית הוא חש רק כבוד. "אתה באמת חושב שהיא תצליח לשכנע את העות'מנים לתת לנו אדמות?"

"אם מישהי יכולה לשכנע את הקיסר לחלק אדמות ליהודים, זאת היא. יש לי בן דוד באיסטנבול, והעות'מנים נתנו לו ספינת מסחר במקום זאת שהספרדים גנבו, בתמורה לאחוז מהרווחים שלו. הם לא כמו הנוצרים. הרבנית תדאג לנו."

"ראיתי הרבה שודדות ים, אבל עוד לא ראיתי אחת כזאת."

משה חייך. "אני סקרן לראות לאיזה הרפתקאות היא תיקח אותנו."

הם נפרדו, וכששלמה ניסה לדמיין לאן הרבנית תיקח אותם, הוא גילה שגם הוא סקרן.


שני חיילים מספינת האוצר נשארו על 'מגן אברהם', לכאורה כדי לשמור עליהם במקרה של מתקפה, בפועל כדי לוודא שהכל כשורה. הכל לא היה כשורה, כמובן, והמטבח ניסה להכין ארוחה מפסקת בלי לעורר חשד. שלמה בקושי הספיק להחליף מילה עם אסטריאה לפני שהבין שעדיף שיצא מדרכה.

הוא עלה לסיפון ופנה לירכתי הספינה, ותפס את החכה שהמתינה שם. דגים טריים היו מקור המזון העיקרי, ואלה הושגו על ידי רשתות דיג בצידי הספינה, אבל מואיז אהב לזרוק פתיון מפעם לפעם. כשגילה ששלמה חולק את התחביב, הוא נתן לו להשתמש בחכה שלו.

בזמן שהפיתיון שקע מחשבותיו של שלמה התרוצצו. משהו בפעולת הדיג נתן למוחו לנדוד. הוא ניסה לדמיין את ארץ ישראל. אביו סיפר לו על ארץ צחיחה ולמודת מלחמות, אבל הוא דמיין אותה כפי שהרב דוד תיאר אותה: ארץ זבת חלב ודבש, עם קציר עשיר וגבעות מכוסות דשא. הוא דמיין את עצמו רועה כבשים ביניהן, מביא אותן לפני השקיעה לבית שבנה במו ידיו כדי למצוא את אסטריאה מנגנת על העוּד שלה במרפסת, הכלי נח על בטנה התפוחה…

שלמה מעולם לא גר מחוץ לעיר או לספינה, אבל המחשבה ריגשה אותו כל כך שהוא התמלא אי-נוחות.

"מה הפואנטה?" הקול כמעט הקפיץ אותו ממקומו. מאחורי חבית מים ישב החתול הלבן, מביט בחוט הדיג בריכוז בעוד זנבו ריצד מצד לצד. "הם יתפסו ברשתות גם ככה."

"זאת הסחת דעת," שלמה ענה, מביט לאחור. אף אחד מהמלחים לא הסתכל לכיוונם, ובלאו הכי החתול נסתר מאחורי החבית. "משהו להתעסק בו כדי שאוכל לחשוב."

"אז כדי לחשוב על משהו אתה מחפש משהו שיסיח את דעתך ממנו?"

"כן," שלמה אמר, ומיד זעף. "כלומר -"

"מה שעובד לך, אני מניח," החתול המשיך להביט בחוט הדיג בריתוק. "אני מניח שהספקת לגלות שאני לא שקרן."

"איך ידעת?"

"זאת העבודה שלי, לדעת דברים. זה ולעזור לאנשים לעשות את הדבר הנכון."

"כמו שליח משמיים שמוודא שהכל עובד כשורה?"

"אם אתה בוחר לראות את זה ככה."

שלמה לא ידע איזה דרך יש עוד לראות חתול מדבר. "חשבתי על זה לפני שהחלטתי, כמו שהצעת. אני רודף אחרי נקמה כבר שני עשורים, ולאן זה הביא אותי? אני עדיין מתעורר בצעקות בלילה. אני לא סומך על הרב דוד, אבל אולי הגיע הזמן לעזוב את חצי-האי האיברי ולהכות-"

"רגע, עצור," החתול לראשונה הסיר את מבטו מחוט הדיג. "אתה משכנע את עצמך להצביע לרב?"

"כן. זה מה שרצית, לא?"

"לא. אני רוצה שתצביע לראובן ושתחסלו את הספרדים הארורים האלה."

"אבל אם לא הייתי אומר דבר הייתי מצביע לו גם ככה."

"בוא לא נתעכב על מה שהיה," שלמה הרגיש אי-נוחות בקולו של החתול. "עשרים שנות רדיפת נקמה, ואתה מוותר עליה כשהיא בהישג יד?"

"היא תמיד בהישג יד. תמיד אני חושב שאחרי הפשיטה הזאת, אבי ואחותי יוכלו לנוח סוף סוף, שאחרי הקרב הזה מצפוני יהיה שקט. אבל זה שקר. הוא אף פעם לא יהיה שקט, לא משנה כמה ספרדים אני אהרוג. אולי הגיע הזמן-" שלמה כמעט פספס את הדג מושך בחכה, אבל הודות למיומנות של שנים הוא הגיב בדיוק ברגע הנכון. הדג נחת על הסיפון בקול רטוב, והחתול מיד זינק עליו, אוחז בו בשיניו. "היי!"

החתול הרים מבט אשם בעוד הדג פרפר בפיו. הוא הניח אותו בזהירות בחזרה על הסיפון. "אתה עושה טעות, שלמה. קפטן ראובן יכול לתת לך את הנקמה שאתה מחפש."

"אני לא בטוח שאני צריך להמשיך לחפש נקמה."

"אני מבין. בכל זאת, אולי כדאי ש-" החתול הביט אל מעבר לכתפו של שלמה. כשהמלח הסתכל לאחור, הוא הבין שאין מאחוריו דבר מלבד ים פתוח. כשהביט חזרה, החתול נעלם ואיתו הדג.

הוא היה חייב להפסיק ליפול בפח הזה.


החדר של קפטן לא היה מפואר יותר ממחסן התחמושת, אבל על סיפון 'מגן אברהם' הקטנה, חדר פרטי היה מותרות. הקפטן לא היה אמור לדעת שמחר תתקיים הצבעה להדיח אותו, אבל כשהזמין את שלמה לחדרו, היה קשה לאחוז באשלייה.

לקפטן היה עור כהה ושיער מולבן של מלח, אבל בניגוד למואיז, גופו היה רחב ומוצק, צלקות משרטטות פסים דקים בזרועותיו השעירות. מתחת לזקן השחור והעבה שלו לא ניתן היה לנחש את הבעת פניו.

"אין לי זמן למשחקים יותר, שלמה," קולו העמוק הדהד. הוא שילב את ידיו ונשען על הקיר, מביט להגאי בעיניו. "מואיז אומר שהמלחים צריכים לבחור קפטן בלי חשש מנקמה, אבל אני אהיה ארור אם אוותר על 'מגן אברהם' בלי הזדמנות לומר את דברי."

"אתה שלחת את החתול," שלמה הבין. "כדי להתערב בלי שמואיז ידע."

"החתול הוא כלי אחד ברשותי, אחד מני רבים שקיבלתי כדי להמיט צדק על ראשה של האינקוויזיציה הספרדית. אני לא יכול להתחיל לתאר את המחיר ששילמתי בעבור ההזדמנות לנקמה. מחיר שנדרשתי לשלם בדמי ונשמתי, ולכולכם יש הזדמנות ליהנות ממנו." הקפטן התיישר לרגע, עיניו השחורות נוצצות. "ספינת אוצר מעולם לא נשדדה בידי פיראטים קודם. המלך פרננדו והאינקוויזיציה בולעים זהב בקצב חסר תקדים. למה אתה חושב שהם אסרו על היהודים לקחת איתם את רכושם? המלך זקוק למשלוחי הזהב מהעולם החדש כמו חמצן לנשימה, ואנחנו עומדים עם הברך על הקנה הנשימה שלו."

התשוקה לנקמה של הקפטן הייתה מדבקת. שלמה הרגיש את הלב שלו מאיץ מהמחשבה על המלך פרננדו קם מכיסאו וצורח על השליח שהודיע שהאוצר שלו נבזז על ידי פיראטים יהודים. אולי הלב שלו האיץ כי לרגע דמיין את ברכו על קנה הנשימה של המלך. הוא הרגיש צמרמורת מהמחשבה.

במקום, הופיעה בראשו דמותה של אסטריאה במרפסת בארץ המובטחת, מנגנת על עוּד עבור בנם שעוד לא נולד. הצמרמורת מהמחשבה הזאת הייתה שונה לחלוטין מזאת שבאה לפניה.

"איבדת את אחותך ואביך לספרדים, לא?" הקפטן המשיך. "שכחת מה האינקוויזיציה עשתה להם?"

"אף פעם," שלמה נשף. הוא קמץ את אגרופיו, והרגיש את ידו החבושה שורפת.

"אני מבין למה קל לך לוותר," הקפטן המשיך, הלהט בקולו גובר. "לקחו שנים עד שגיליתי מה הם עשו לאישתי. אתה יודע מה זה המשמעות של לשים מישהו על הגלגל, שלמה?"

"אני יודע טוב מאוד מה קרה לאבי ולאחותי, קפטן!"


אבא לא בזבז רגע כשחזרנו מבית הכנסת, ולפני שהשמש זרחה כבר היינו בדרכנו לנמל כדי לתפוס את הגאות. לא היינו היחידים - יהודים מכל ספרד היו בדרכם החוצה, והנמל של מלאגה עסוק גם בימים כתיקונם. כשראיתי את הסוכנים של האינקוויזיציה מחכים, לבושים בגלימות כמורה, ראשם מגולח למשעי מלבד הילה דקה של שיער, הסתתרתי מאחורי אבי. כשהם התקרבו אלינו כמעט התמוטטתי. להפתעתי, הם ניסו לשכנע אותו להישאר.

"המלך פרננדו זקוק לאנשים כמוך בממלכה," הכומר אמר לאבא בטון מפייס. "אסטרונומים הם משאב יקר בעיני השם. המלך רק רוצה שתקבל את ישו לליבך ותציל את נשמתך האלמותית. בבקשה, שקול זאת מחדש."

"ראיתי איך האינקויזיציה מתייחסת ל'קונברסוס'," אבא אמר, עם נחישות שאני לא הרגשתי. "אני בטוח שגם בפורטוגל ישמחו לקבל אסטרונומים."

הרכות בפניו של הכומר התמוססה בכזאת פתאומיות שהתכווצתי תחת מבטו. כשקול חדש הצטרף לשיחה יכולתי לחבק אותו מהקלה.

"מחפש ספינה לפורטוגל, אמיגו?" אמר הקול. "ה'סנטה אנה' בדרך לליסבון ונשמח לעוד זוג ידיים."

היינו צריכים לחשוד מיד. היינו צריכים לחפש קפטן בעצמנו, לא לתת לאחד למצוא אותנו. היינו צריכים להתרחק מקפטן שלא דורש תשלום, או שחיכה לתיירים ליד המזח.

היו הרבה יהודים על ה'סנטה אנה'. זה הרגיש כמו התקהלות מחוץ לבית הכנסת ביום שבת כולם מתלוצצים בזמן שהמלחים טמנו את המטען בבטן הספינה ופרשו את המפרש.

עוד לא יצאנו מטווח ראייה של הנמל כשהטבח התחיל.

זכרתי רק הבזקים של רגעים: גל פתאומי מקפיץ את הסיפון, ולאה נופלת היישר אל חרבו של אחד המלחים; מלח אחר כורת את ידו של יהודי שהתבדח איתי קודם, וצועק 'תקשיבו, הוא צועק כמו בחורה!'; השחפים למעלה מרימים את קולם למול ההמולה בסיפון.

אבי תפס את ידו בכוח וגרר אותי לירכתיים. הייתה שם חבית מים קטנה, והוא הפיל אותה, שופך את המים לרצפה. "פנימה!" למרות שצעק בקושי שמעתי אותו מבעד לצרחות. הוא יישר את החבית ואז הביט בי מלמעלה, הפעם האחרונה שראיתי את פניו. "תברח מפה," הוא אמר והטיל את החבית למים.


שלמה לא הצליח לישון עד משמרת הלילה. בערב יום כיפור לא היה מי שייקח את המשמרת שלו, אז הוא הביט בתחבושת שעל ידו וחשב על אביו.

"אני הולך לברוח סוף סוף," הוא לחש לעצמו. לא רק מה'סנטה אנה', אלא מחצי-האי האיברי כולו, אל מקום בו גם ידה הארוכה של האינקוויזיציה לא הגיעה. הקפטן היה עיקש בנסיונות השכנוע, אבל ככל ששלמה חשב על זה יותר, התחזקה תמונתו של אביו מביט לתוך החבית. אבא שלו לא רצה רק שיברח מה'סנטה אנה', הוא רצה שיברח מספרד, מהאינקוויזיציה. הוא ראה את מה שקרה ללאה, ועדיין הדבר הכי חשוב היה ששלמה יעזוב ויבנה חיים חדשים. במקום לעשות את זה, שלמה התעסק בנקמה.

אבל לא היה מאוחר מדי.

חלק מהחיילים של ספינת האוצר בחרו להעביר את הלילה על הספינה החדשה. הם היו תאווים לשמוע חדשות מאירופה ולראות פרצופים חדשים אחרי שבועות בים הפתוח. שלמה הביט בהם, אבל התקשה לחוש את השנאה הבוערת שהרגיש כשראה אותם ביום הקודם. הם ייצגו את ספרד ואת כל מה שהוא שנא במדינה המקוללת הזאת, אבל בראשו, הם כבר לא היה הבעיה שלו יותר. במקום לנסות לתקן את המדינה השבורה הזאת, הוא התכוון להקים בית במקום שנתן לו לחיות.

שלמה שם לב שאחד הקצינים מתקרב אליו, מבטו טרוד. כשהביט על החליפה המגוהצת והדרגה התפורה, הוא הבין שמי שמתקרב אליו הוא הקפטן של ספינת האוצר. מה הוא עושה על 'מגן אברהם' במהלך הלילה? ומה הוא יכול לרצות ממנו? שלמה הרגיש את שריריו מתקשים כשהקצין התקרב.

"ערב טוב, מלח," הקפטן אמר מרכין את ראשו. "האם אתה הגאי הלילה?"

"זה אני."

"מצוין, מצוין," הקפטן השתעל, ואז הביט אל מעבר למעקה לרגע, מנסה לסדר את מחשבותיו. "תגיד, אתה יודע אם… אולי, במקרה, שמת לב ל… חתול? לבן? על הסיפון?"

"אתה מתכוון לחתול מהזן המדבר?"

"כן נתקלת בו," הקפטן צחק בהקלה. "חששתי שאני מתחיל לאבד את שפיותי."

"אולי מוקדם להפסיק לחשוש."

"אני חושב שאולי הוא שליח של ישו. הוא ידע דברים שלא הייתה לו שום זכות לדעת. הוא אמר… הוא אמר שאולי אוכל למצוא אצלך את מה שאני מחפש."

שלמה הריח את המלכודת של ראובן אבל לא הצליח לעצור את עצמו. "מה אתה מחפש?"

"אני… ובכן, אולי כדאי שאתחיל בהתחלה. לפני שנים רבות, הייתי הקפטן של ספינה קטנה בהרבה בשם ה'סנטה אנה'. הצוות היה נוצרי כולו, אתה מבין, שזה לא משהו ש…" שאר המילים נעלמו מאחורי רעש צפצוף באוזניו של שלמה. הצפצוף התחיל חלש, כמו יתוש שמזמזם באוזנו, אבל עם כל רגע שחלף הוא התחזק עד שדמה למשרוקית אזהרה, מחריש כל צליל אחר. בזמן שהקפטן המשיך לדבר שלמה הרגיש את ידו הפצועה אוחזת בסכין בכיסו בכזאת עוצמה שהיא התחילה לדמם שוב.

הקפטן הפסיק לדבר והביט בשלמה בציפייה. הוא לא ידע מה הקפטן שאל, אבל הוא ידע מה הוא רצה לשמוע. "אני יודע על מה אתה מחפש מחילה," שלמה אמר, נשימתו קצרה ומהירה. הוא סימן לקפטן להתקרב, ואז הצמיד את שפתיו לאוזניו של הקצין. "אבל אין מחילה על מה שעשית למשפחה שלי, ספרדי," הקפטן לא הספיק לסגת כשהסכין של שלמה ננעצה בעורפו בכזאת עוצמה שהחוד בקע מהגרון. הטעם המתכתי של דם על שפתיו של שלמה היה משכר, ההבעה על הפנים שהובילו את משפחתו לטבח מתמצקת בזכרונו לנצח. הוא תפס את כתפו של הקפטן ותלש את הסכין החוצה, מתכנן לנעוץ אותה שוב, אבל הקפטן קרס לרצפה לפני שהספיק.

מאחוריו, שלמה ראה את קפטן ראובן, חיוך רחב מוסתר מאחורי זקנו השחור. הוא הרים את השופר שבידו לשפתיו, ותקע בו בקול מחריש אוזניים.

הרשמו כדי להתעדכן בסיפורים חדשים
  • Twitter
  • Facebook
  • Instagram

© 2020 דניאל רמבישבסקי. נבנה באמצעות Wix.com