לראות את הגלקסיה


צרור המפתחות נפל על רצפת השיש ברעש כמו ציפורניים על גיר. יאנה כמעט הפילה את הנשק האישי שלה בגללו, ומיד הסתובבה לראות שאף אחד לא שמע.

זה היה רעיון מגוחך, כמובן. המסדרון הארוך היה נטוש, צבוע בלבן על ידי נורות ניאון חזקות, אחד המקטעים מהבהב בעוד נורתו נאבקה על חייה. יאנה קפאה במקומה לכמה רגעים. דממה, מלבד הזמזום החשמלי הנואש.

היא התכופפה להרים את צרור המפתחות והכניסה את המפתח לדלת. לפני שפתחה את המנעול היא היססה. מבטה נדד אל עמדת השמירה שנטשה מאחוריה. היא השאירה את המפתח במקומו ורצה אל המסכים של העמדה, הנשק מקרקש על ירכה.

אפילו בעמדת השמירה הנידחת היא ראתה את כל מצלמות האבטחה המרכזיות של הבסיס. המטרה הייתה שכמה שיותר זוגות עיניים יסתכלו על התמונות, כדי להגדיל את הסיכוי שמישהו ישים לב למשהו חריג. יאנה חשבה שהנאיביות של המפקדים הייתה מאוד חמודה. רוב החיילים שמחו שיש מחשב עם סוליטייר בעמדת השמירה.

היא בחנה את המצלמה שתיצפתה על החמ''ל. חייל משועמם ישב לבד, קורא ספר מתוך טאבלט, הרדאר בזווית עינו. המערכות האוטומטיות של הבסיס היו אמורות להתריע במקרה של מתקפה, והוא היה אמור להסתכל במסך ליתר בטחון. חייל נוסף היה אמור לשבת לצידו למקרה שיצטרך ללכת לשירותים, אבל ככל הנראה החייל הזה היה בשירותים בעצמו כרגע.

לקרוא ספר היה פחות טוב מלנמנם, אבל יאנה לקחה את מה שאפשר לקבל. היא קצת ריחמה על הבחור המסכן. מה שהיא תכננה לעשות היה שקול לסרבנות ובגידה.


היא חזרה אל הדלת, שולחת עוד מבט פרנואידי לשני הכיוונים, וסובבה את המפתח, מצמידה את הכרטיס המגנטי שלה. הדלת נפתחה בצפצוף ירוק. היא נכנסה פנימה עם הצרור, נועלת מאחוריה.

היא הסתובבה והסתכלה על החדר: היכל גדול עם שורות מחשבים מסודרים. כולם היו נקיים, המקלדות והמשקפות מונחות בסדר מופתי. זה היה יום חמישי; הם זה עתה עברו מסדר. יאנה רצה אל העמדה האהובה עליה, ועם כרטיס וטביעת אצבע, המחשב נדלק לחיים.

יאנה הרגישה את ליבה פועם במהירות. בשלב הזה, שני נורות אדומות קטנות נדלקו בחמ''ל, אבל לא אמורות היו להיות אזעקות. בתקווה השומר עדיין לא שם לב. היא הניחה את משקפת המציאות המדומה על עיניה ונשענה לאחור, ידיה על המקלדת והג'ויסטיק הממתינים. היא דמיינה את הפרצוף של הקצין התורן כשהוא ישמע מה היא עשתה, אבל זה רק גרם לה להתרגש יותר.


יאנה התגייסה לצבא כי נמאס לה מהבית. כדור הארץ היה כלא מחניק: ערים צפופות מכסות כל שטח של אדמה פנויה, הים מכוסה בחוות הידרופוניות ובנייני מגורים אליטיסטיים. אפילו כשהגשמים שככו, השמיים היו בגוון אפור קבוע.

היא חשבה שבצבא היא תוכל לראות את הגלקסיה. היא שמעה שבחלק מהירחים עדיין חיו מתיישבים, מנסים לזרז את תהליכי הטרפורמציה וסובלים מהמחלות האיזוטריות שנלוו אליהן. כולם אמרו לה שזה לא זוהר כמו שזה נשמע, אבל היא לא הבינה למה חשבו שהיא נמשכה לזוהר.

לא, מה שמשך אותה היה הטבע הפראי. היא לא יכלה לראות עוד בטון ואלומיניום בלי להרגיש צורך עז להקיא. אפילו הפארקים הגדולים הריחו לה מזויפים, העלים המטופחים מתנופפים בתמימות מוגזמת ברוח המלאכותית. היא רצתה להרים את המבט שלה פעם אחת ולראות משהו אמיתי. משהו שנאלץ להיאבק ולשרוט כדי להישאר בחיים, משהו שלא בני אדם עשו.

היא רצתה לראות משהו חי.


היא הייתה בטירונות שלה כשפרצה מלחמת הפלטינה. היא לא הייתה בטוחה בדיוק מה הסיבה - משהו עם מגבלות סחר והפרת הסכמים. היא שנאה פוליטיקה. היא לא הייתה בטוחה מי נלחם במי. היא ידעה שהצבא שלה נלחם עבור מישהו שהיה נגד מישהו שהצבא שלו היה בטיטאן. בזה היא הייתה די בטוחה, כי היא הוצבה להילחם בטיטאן.

היא התרגשה מהמחשבה בהתחלה. טיטאן היה ירח של שבתאי, ולמרות שהיו גרמי שמיים נידחים יותר, הוא בוודאי לא היה מיושב לחלוטין. כל המסע והמלחמה נשמעו לה קסומים.

המסע היה הראשון לאכזב. הטיל שעזב את כדור הארץ היה בלי חלונות, כי הצבא החליט שככה הוא בטוח יותר. ממנו הם עברו למעבורת פלנטרית, ולמרות שהיא שמעה ששם יהיו חלונות, היא לא הספיקה לראות אותם לפני שהכניסו אותה לתרדמת מסע. זה היה זול יותר מאשר לדאוג לה לאוכל ותנאי מחייה, ופחות מסוכן פסיכולוגית, כך אמרו. היא לא הייתה בטוחה מה זה אומר.

כמו שהמסע אכזב, המלחמה עצמה מיהרה להוריד ציפיות. בני אדם עם כלי נשק לא נלחמו אחד בשני יותר - אלה היו רק סיפורים מימים ברבריים יותר. לא, חיילים נשאו והתאמנו בכלי נשק אישיים בעיקר מסיבות היסטוריות. הקרבות עצמם נערכו באמצעות רובוטים. הם לא יכלו לסכן בני אדם עבור מלחמות כלכליות. חיים היו יקרים מפז; כסף היה חסר ערך לעומתם. במקום, הם סיכנו רובוטים שהופעלו על ידי בני אדם.

זה היה מאוד נוח. לרובוטים היה מחיר מאוד ברור, והיה קל מאוד לדעת מי מנצח.


יאנה דפדפה בתפריט האפור של הרובוטים שהיו מוכנים להשתלטות. היו להם יכולות אוטונומיות בסיסיות, אבל בהתאם להסכמי הבינה המלאכותית, הם לא יכלו לתקשר או להפעיל כלי נשק לבדם. הם בעיקר המתינו שבן אדם יואיל בטובו להפעיל אותם.

כשהיא ראתה את KR-768 ליבה החסיר פעימה, והיא עצרה את הגלילה. המידע שהופיע לצד שמו העיד שהוא עדיין שמר על מכרה הפלטינה המרוחק לבדו, ממתין לפקודות. יאנה הבהבה מעל כפתור ההשתלטות. ברגע שהיא תלחץ עליו, הפעילות החריגה תקפיץ אזעקה בחמ''ל.

עוד היה זמן להתחרט. אף אחד לא דפק על הדלת או קרא לה במכשיר הקשר. החייל בחמ''ל עדיין קרא את הספר שלו. עוד אפשר היה לחזור לעמדת השמירה ולהעמיד פנים שכל זה לא קרה. עוד כמה שנים של מלחמה, והיא תוכל לזכות באזרחות. אולי יהיה לה מספיק כסף כדי לקנות בית משלה בטיטאן. היא תוכל למצוא בעל ולגדל שם שני ילדים וכלב, ואולי גם הם יתגייסו לצבא מתישהוא ויהפכו לאזרחים ויגדלו ילדים וכלב משלהם.

היא הרגישה את ליבה הולם במהירות. היא הושיטה יד כדי לכבות את מכשיר הקשר שלה, ונתנה את פקודת ההשתלטות.


"על כמה אויבים אנחנו מדברים?" סרן ג'רלד שאל בסמכותיות מיד כשהוא פתח את הדלת. החיילים זינקו ממקומם כשהקצין התורן פתח את הדלת, ומיד אחרי הבהלה הוא ראה על פניהם הבעה שאותה זיהה בתור 'אוי לא, לא הוא'. הוא התגאה בכך.

"אין אויבים, ג'רלד," אחד החיילים ענה. "רק הפעלה לא חוקית של רובוט קרב."

"אם כך יש רק אויב אחד, והוא מבפנים." ג'רלד לא היה בטוח שהוא אהב את גלגול העיניים שקיבל בתגובה. "ובזמן אירוע, אתה תקרא לי 'המפקד'."

אנחה עייפה. "כן, המפקד."

"תן לי חתמ''צ."

"לפני בערך חמש דקות, חיילת נכנסה לאחד מחדרי ההפעלה והפעילה את רובוט KR-768, המפקד."

"למה השומר של החדר לא עצר אותה?"

"החיילת הייתה השומרת, המפקד."

"ניסית ליצור איתה קשר?"

"היא לא עונה. המפקד."

ג'רלד הנהן. לפעמים הסכנה הגדולה ביותר של פלוגה הייתה מבפנים. "איפה כיתת הכוננות?"

"הם ישנים, המפקד."

"אז לך תעיר אותם!" הוא נבח, מקפיץ את החייל. "אנחנו באירוע חירום! אני רוצה את כולם על הרגליים, עושים הכל כדי לעצור את החיילת הזאת תכף ומיד!" החייל רץ אל מחוץ לחדר, כמעט משאיר את הנשק שלו מאחור ושוכח לומר 'כן המפקד'. הרשלנות בפלוגה הזאת חצתה כל גבול.


לבסוף ג'רלד מצא את עצמו ממתין מחוץ לחדר ההפעלה. הוא שלח מבט נרגז אל נורה תקולה בדרך, ורשם לעצמו הערה בפנקס כיס להחליף אותה. הטכנאים הודיעו לו שבגלל אמצעי האבטחה כנגד מתקפות מקוונות, הם לא יכלו לנתק את הקשר של החיילת עם הרובוט בלי עמדת הבקרה, שנמצאה בחדר יחד עם החיילת. הם כן יכלו להראות לו את מה שהיא ראתה.

ממה שהוא ראה בטאבלט שלו, היה נדמה שרוב מה שעשתה היה להריץ את KR-768 קדימה, מבזבזת סוללה יקרה. היא התרחקה מהמכרה שעליו הרובוט שמר, ומהעיירה שצמחה סביבו. היא לא עצרה גם כשעברה את החוות הסובבות ואת גדרות האבטחה המוארים.

כשכיתת הכוננות פרצה את דלת חדר ההפעלה, הרובוט היה כבר עמוק בתוך מדברי טיטאן. בעוד הוא שמע את הכוננים מוציאים אזיקים, החיילת נתנה לרובוט פקודה נדירה: להביט למעלה. התמונה קפאה כאשר הרובוט הביט אל השמיים הריקים.

הכוכבים נצנצו בגוונים כחולים וסגולים, שביל החלב חוצה את השמיים השחורים. הוא העיף מבט אחד על החיילת בזמן שהובילו אותה אל מחוץ לחדר, חיוך מטופש מכסה את פניה, ואז חזר להביט על התמונה של הגלקסיה. הוא צילם את המסך ורשם לעצמו לו תזכורת להחליף את שומר המסך שלו.

הרשמו כדי להתעדכן בסיפורים חדשים
  • Twitter
  • Facebook
  • Instagram

© 2020 דניאל רמבישבסקי. נבנה באמצעות Wix.com