התנגשות אלים ואנשים

החיילים הספרדים צעדו בשורה אל מרכז הכיכר, צעדיהם מתואמים עם התופים והחצוצרות שניגנו מקצב צבאי אחיד. קסדותיהם המתכתיות נצנצו לאור השמש, קני הרובים הארוכים שלהם שעונים על כתפיהם ומכוונים אל השמיים. הם נעצרו במרכז הכיכר, מתחת לבמת האבן שעליה המתין הקפיטן. לצידו ומאחוריו עמדה אישתו, הנסיכה קוּרי, מביטה על השיירה בסבלנות. החיילים המשיכו לצעוד במקום יחד עם התופים והחצוצרות, עד שאלה פסקו והדממה הגיעה בפתאומיות. מחיאות כפיים נשמעו מהספרדים בקהל הצופים, ולאחר רגע בני הקצ'ואה חובבי הספרדים הצטרפו אל המחווה המוזרה. איך הספרדים אוהבים מצעדים, הנסיכה קורי חשבה לעצמה. מצעדים וסעודות ומלחמות. אבל מלחמות, מלחמות הם אוהבים יותר מכל.

החיילים היו בדרכם דרומה לכבוש את מכרות המלח ההרריים. שבט הפאצ'קוטי ששלט במכרות החליף את המלח עם הספרדים עבור תמורות הוגנות, אבל כפי שהקפיטן אהב להגיד, כשלקחת משהו בחינם הוא היה שווה יותר הרבה יותר מערכו. הספרדים, עם הרובים והתותחים שלהם, יכלו בקלות לכבוש ולשעבד את הפאצ'קוטי ולא לשלם עוד על מלח לעולם. אם הקפיטן יוכל להרוויח מבחר חדש של נשים אקזוטיות להרמון המשרתות שלו - מה טוב.

הנסיכה יכלה לראות חלק מהחיילים מתנדנדים במקומם, עיניהם כבדות מחוסר שינה. הקפיטן דאג לסעודה מלכותית בערב הקודם, בה הוא וקציניו נהנו מיין ושפחות, בעוד החיילים הפשוטים הסתפקו ברום ושפחות פחות רצויות. הנסיכה קורי הייתה אשתו של הקפיטן, לא שפחה רגילה, אבל בכל זאת נאלצה ללוות אותו לארוחה.

היא הייתה כבר באינספור ארוחות כאלה; תפקידה, היא הבינה, היה בעיקר לעורר את קנאתם ותאוותם של הקצינים.

"איפה הצלחת למצוא מקומית כזאת יפה?" אחד מהם שאל בערב הקודם, בוחן אותה בבוטות. "האינדיאניות הארורות האלה נראות כמו עונש מאלוהים, אבל שלך באה ישר מגן עדן."

קורי הבינה מספיק ספרדית כדי להבין כל מילה, אבל היא ידעה שבזמנים כאלה זה ריצה את הקפיטן שהיא תעמיד פני טיפשה.

"היא רק נראית מגן עדן," הקפיטן ענה לקצין בחיוך צהוב שיניים. "בחדר המיטות היא יותר כמו שד מגיהנום."

זה גרר צחוק מסביב לשולחן, וקורי דאגה להביט בריקנות בנגני המיתר שהנעימו את זמנם בינתיים.

"אתה חייב לתת לי סיבוב עם היצור היפה הזה," היא שמעה את הקצין מגיב, קולו עילג מהשכרון. היא הייתה ממוקדת בנגינה, אבל היא יכלה להרגיש את עיניו זוחלות על עורה כמו לשון דביקה.

"אף אחד אחר לא נוגע בה," הקפיטן אמר בתקיפות, עוטף את ידו סביב מותנה כדי לקרבה אליו, הדבר הקרוב ביותר למחווה אוהבת שהוא ידע לתת. קורי זיהתה את הסימן, והרימה אליו את מבטה, מעניקה לו חיוך ואז נשיקה, שאותה הוא ניצל כדי לאחוז בלחייה ולמלא את פיה בריח יין חם. אחרי שהוא שחרר אותה, הוא הביט בקצינים, עיניהם מרותקות. "יש לכם מספיק אפשרויות," הוא אמר, מחווה אל הנשים בלבושים המסורתיים שדאגו למלא את כוסות היין. אחד אחרי השני, הקצינים ניתקו את מבטם, ומצאו משרתת לקחת לחדריהם. ידו של הקפיטן, לעומת זאת, לא עזבה את מותנה של הנסיכה, אלא החלה לעשות את דרכה מטה, והיא ידעה שלא יעבור זמן רב לפני שגם הם יעזבו את השולחן.

החיילים הפשוטים היו אפילו פחות מרוסנים מהקצינים, קורי שמעה, כך שהיא לא הופתעה כשאחד מהם כמעט הפיל את הרובה הארוך שלו אל המזבח שהפריד בין הקפיטן וקציניו לבין החיילים החמושים בכיכר. קורי החניקה צמרמורת של יראה בזמן שהחייל משך את הרובה חזרה אליו.

המזבח היה הנקודה הקדושה ביותר בעיר: המקום בו צאצא-השמש דיבר אל בני הקצ'ואה בטקסים הקדושים של השנה; המקום בו הכוהן הגדול שיסף את גרונה של לאמה בתחילת כל עונת זריעה, והוציא את ליבה הפועם כדי לחזות את אורך עונת הגשמים. פעם, כשקורי הייתה הקטנה, היא ראתה את הכהן עושה דבר דומה לבת דודתה, כדי לחזות את סוף הבצורת שתקפה את בני הקצ'ואה. הנסיכה לא בכתה בזמן שהכהן דחף את ידו דרך גרונה של הילדה כדי להוציא את הלב, ואביה, צאצא-השמש, התנפח בגאווה על האומץ שהראתה.

לפני פחות משנה, קורי הגדולה ראתה את הקפיטן חותך את גרונו של אביה על אותו המזבח. לא עם הטוּמי, סכין האבן המסורתית שהמתינה בראש המזבח, אלא עם חרב ספרדית דקה ומתכתית. הקצ'ואה התאספו כולם באותו יום כדי לצפות בתבוסתו של צאצא-השמש, וקורי חיבקה את אחייניותיה שבכו בהיסטריה אל כתפיה. גם ביום הזה הנסיכה לא בכתה. היא לא הצליחה לנתק את עיניה מהלהב שנעה כמו מסור על צווארו של אביה, מתיזה דם לכל עבר. זרם של דם פגע היישר באפו של הקפיטן, שלא הוטרד מכך אפילו במעט. מבטו היה מלא תאווה ואכזריות בזמן שידו נעה, לא שונה מהמבט שהיה על פניו כשהוא בעל את קורי בחדר המיטות.

גם בחדר המיטות היא לא בכתה, לא באמת. בלילה שלפני המצעד, היא התקשתה לנתק את מבטה מפני הקפיטן, התנועות של גופו מזכירות לה את תנועות המסור של החרב על צווארו של אביה. אפילו שעברו חודשים, היא הייתה מוכנה להשבע אפו היה עדיין אדום מדמו של אביה. כשהתאווה שלו גברה, גם אוזניו החלו להאדים, ואז אצבעותיו. בעודה מנסה לשכנע את עצמה שלא ייתכן שהדם עדיין שם, היא הרגישה את ידו של הקפיטן עולה לצווארה, מתהדקת על קנה הנשימה שלה. היא זיהתה את טעותה מאוחר מדי. הקפיטן אהב כשהיא גנחה ונאנחה בזמן שעשה את שלו. אם היא הראיתה סימני מצוקה וכאב הוא היה מרוצה אפילו יותר, והכל היה נגמר מהר. אבל בעודה מרוכזת בדמו של אביה, היא שכחה לעשות את הקולות והתנועות המתורגלים בשבילו, ועכשיו הכאב והמצוקה שלה היו אמיתיים. היא הייתה רגילה מדי לכאב כדי לסבול באמת, אבל דאגה לא להראות זאת לקפיטן - היא לא רצתה שיעדיף לבקר במיטות של אחייניותיה.

הקפיטן התקרב אל המזבח, מרים את ידיו וזוכה לעוד מחיאות כפיים, מלווים ברעש החיילים שרקעו ברוביהם על הרצפה כדי להוסיף להמולה. קורי הרגישה את עיניה נמשכות אל הטוּמי במזבח, דמותו של אל השמש מסותתת בעדינות בנדן, והרגישה דמעות בוגדניות מחפשות את דרכן אל עיניה. לקחו כמה רגעים לפני שהקהל נדם מספיק כדי שהקפיטן יוכל לדבר. הקפיטן סימן לנסיכה להתקרב, והיא צעדה בצייתנות לצידו, מתנערת מרגע החולשה. רגעים כאלה היו אחת הסיבות שהוא נשא אותה לאישה: בתור צאצאית-השמש, היא הייתה בין היחידים שהיו רשאים לעמוד כה קרוב למזבח ולשאת את דבריו המתורגמים אל הקצ'ואה. זה לא היה היתרון היחיד, כמובן; צאצאי-השמש היו גם היחידים שרשאים לקבל מיסים מהקצ'ואה, אוספים את עודפי הייצור כדי שניתן יהיה לחלקם בתקופות בצורת, ומקבלים את עובדי המִיתה, החודש השנתי שבו כל קצ'ואה נדרש לעבוד עבור צאצאי-השמש כדי לשפר את הממלכה. הספרדים השתמשו בעודפי האוכל עבור הסעודות שלהם ובמיתה בשביל למלא את מכרות הזהב שלהם בעבדים.

את כלי החרס האמנותיים של הקצ'ואה, לעומת זאת, הספרדים לא חמדו. מדי חודשיים, היו מגיעים מנהיגי המחוזות הסמוכים עם משלחת כדי לשלם את חובם למשפחת-השמש, והנגידים של הקפיטן היו מונים את תפוחי האדמה, התירס, פסלי הזהב וגרזיני הכסף. את כלי החרס הם היו מותירים בידיה של קורי.

באותו בוקר, מספר שעות לפני הסעודה, הגיע מנהיג מחוז המוצ'יקה כדי להציג בפני הנסיכה את הכלים שהוכנו. היא נאחזה בהתרגשות נדירה כשבירכה את פניו - מחוז המוצ'יקה ייצר כלים נפלאים ביופיים. משפחה אחת במיוחד התבלטה בכלים שהכינה, משפחת הואלפה. השליח ידע להעביר את מרבית הכלים היישר למחסנים, כדי שישמשו לאחסן אספקה לחורף, אבל את הכלים היפים ביותר הוא הציג בפני הנסיכה, כדי שתוכל להעריך ולבחור מביניהם עבור עצמה. היה זה כבוד גדול עבור המשפחות הנבחרות, אבל גם משחק מכור; השליח והנסיכה ידעו היטב שההואלפה יזכו בכבוד, גם בלי שיספר לה איזה כלי היה שלהם.

באותו בוקר, השליח היה נראה טרוד. קורי לא ייחסה לכך חשיבות רבה; לעמה היו סיבות רבות לדאגה מאז שהספרדים הגיעו. היא המתינה בסבלנות בעוד משרתה ומנהיג המוצ'יקה דיקלמו את הגינונים המתאימים. כשעבדי מיתה החלו להעמיס פנימה את הכלים, קורי לא יכלה עוד להכיל את ההתרגשות, ומיד קמה ממקומה. היא החלה לבחון את הכלי הראשון עוד לפני שהשני והשלישי הונחו כראוי.

זה היה בקבוק מים גדול, עליו תיעוד מרשים של הקונדור, הפומה והנחש, בעלי שלושת עולמות המציאות. העיטורים היו יוצאי דופן, עיני החיות מבהילות בחיותן. לא נדרש לה יותר מרגע כדי לדעת שזו לא יצירתם של ההואלפה. האמנות הייתה נהדרת, אבל הנושא היה כה נדוש; בוודאי היו לה מאות כלים של הקונדור, הפומה והנחש.

הכלי השני היה קערה רחבה שעל קצותיה עוטר אל השמש, רודף אחרי אלת הירח במעגל אינסופי, תבניות גיאומטריות מעטרות את צעדיהם. הכל היה מבוצע בדיוק מופתי, אבל הנסיכה ידעה שלא מצאה את אשר חיפשה.

בעודה עוברת על כדים, קערות ובקבוקי מים, היא הרגישה את עצמה שוקעת בסיפורי עמה. בכל אחד מהם היא הביטה לעומק, מספרת את סיפורו בראשה. על חלקם היא העיפה רק מבט לפני שהמשיכה הלאה, בעוד עם אחרים נדרשו לה דקות כדי לזהות שאינם מידי ההואלפה. כשהיא מצאה את הכלי הנכון, לא היה לה ספק של רגע.

זה היה כד גבוה ומעוקל, סימטרי ומדויק בצורתו ובידיותיו. קרוב לראשו הייתה השמש, צורתה צלב נוצרי ספרדי, קרני אורה מחלחלים לתחתית הכד. למטה היו הקונדור, הפומה והנחש, גוססים תחת אור השמש הנוצרית.

הנסיכה הנדהמת לא הצליחה לנתק את עיניה מהכד לרגעים ארוכים. כל פרט בציור, כל קו וכל אישון על עיני החיות, דיברו על יצירתם של ההואלפה. זאת הייתה מרדנות, מהסוג שגבלה בבוגדנות בעם הקצ'ואה. לא פחות משהופתעה שהמשפחה העזה להכין יצירה כזאת, היא הופתעה שמנהיג המוצ'יקה הסכים להציג אותה לפניה. היא הרימה את מבטה אל השליח, וראתה שמבטו היה רכון לרצפה באימה, ידיו הצמודות לגופו רועדות. היא החזירה את עיניה ליצירה, לרגליו המקופלות והחלשות של הפומה, לעיניו החלולות של הקונדור, לצלב הקורן. שוב היא הרגישה שעיניה לא יכולות להתנתק. הנסיכה קורי לא בכתה מאז שהייתה ילדה קטנה, והיא לא התכוונה לתת לעמה לראות אותה עושה זאת כשהיא בוגרת. היא ציוותה על משרתיה לשלוח את כל הכלים אל המחסנים.

בעודה עומדת מול המזבח, הקפיטן בצידה האחד וסכין הטוּמי בצידה השני, היא הייתה מוכנה להישבע שאל השמש שעל הנדן דמה לצלב, אורו מסנוור את עיניה אל סף דמעות. היא תלשה את עיניה ממנו, כדי להביט אל הכיכר. החיילים עמדו במקומם בחוסר סבלנות, הנשקים לכתפם, אבק השריפה המועט שנשאו עמם תלוי על חגורתם. מאחורי נושאי הרובים היא יכלה לראות את לוחמי הקצ'ואה, אוחזים בגרזנים ואלות. הם שימשו כבשר ההסתערות הספרדית. מסביבם, בשולי הכיכר, עמדו בני הקצ'ואה כדי לצפות בתהלוכה, ביניהם מספר נקודות לבנות, התקבצויות של ספרדים שגרו ומילאו תפקידים בעיר.

"חיילים יקרים," הקפיטן החל לומר, בזמן ששקט התפשט. "פעם נוספת עלינו להרים את כלי הנשק שלנו כנגד עובדי האלילים האינדיאנים." הוא שלח מבט אל קורי, מאותת לה להחל בתרגום.

"<בני הקצ'ואה, בני עמי, ילדיי,>" קורי אמרה בקול רם. "<הספרדים צועדים שוב כנגד אחינו.>"

"בפעם האחרונה הם דרשו מאיתנו לשלם בזהב על המלח שהאל העניק לכולנו," הקפיטן המשיך כשסיימה. "המלח שאנחנו כה צריכים בשביל מסעותינו חזרה אל חיקה של ספרד אומתנו."

"<הם אומרים שהם צועדים בשביל המלח, שאותו יכלו לקבל בחינם לו ביקשו. אבל זו לא האמת.>" קורי יכלה לראות מבטים סקרנים, מפוחדים, בין קהל ילדיה.

"אבל אל לנו לחשוש מגרזני האבן ומטילי החניתות: האל, בחוכמתו האינסופית, נתן לנו את הרובים!" זה גרר תרועות עליזות מבין הספרדים בזמן שקורי תרגמה.

"<הם צועדים נגד אחינו לא בשביל המלח, אלא בשביל לקחת מהם את שושלתם, את מורשתם, את אלוהיהם!>" הספרדים, שלא הבינו מילה בשפת הקצ'ואה, פרצו במחיאות כפיים בסוף התרגום. היה אפשר להריח את העוינות והטינה שהתפשטה בין בני עמה, אבל הספרדים עוד לא חשו בהן.

"בעוד מספר ימים בני ה-פה-טא-קוצ'י יכרעו ברך אל מול עוצמת האומה הספרדית. אל מול העוצמה שלנו!"

"<אבי, צאצא-השמש, לחם בספרדים והפסיד. כאנשי כבוד, הנחנו את נשקינו בפני אויב חזק יותר.>"

"בעזרתו של האל הרחום, בעוד מספר ימים בטני הספינות שלנו יתמלאו בזהב ומלח, ונשוב הביתה שוב גיבורים!"

"<אבל הספרדים אינם אויב חזק יותר: הם נציגיו של אל חדש, כוח טבע שבא להשמיד אותנו ולקחת את כל היקר לנו!>" הספרדים פרצו שוב במחיאות כפיים, אבל ההיסוס שלהם הראה שאפילו הם התחילו להרגיש שמשהו לא כשורה.

"<אבי לימד אותי שאדם חכם יודע להכנע בפני אויב עוצמתי,>" קורי המשיכה, והקפיטן הביט אליה בבלבול. "<אבל מול כוחות הטבע עלינו לגייס את האלים עצמם לצידנו.>"

"מה את אומרת להם?" הקפיטן לחש בין שיניו, החשד והחרדה משתלבים בקולו.

"<הכוהנים לימדו אותנו מה הדרך לשכנע את האלים לבוא לצידנו,>" היא אמרה בלהט, וכאילו חיכה לסימן הקפיטן תפס בכתפה בכוח, מסובב אותה אליו. "<באמצעות קורבן!>"

ידה של הנסיכה משכה את סכין הטוּמי במיומנות שלא הכירה, ובתנועה חדה אחת שיספה את גרונו של הקפיטן. הסכין נפלה מידה, אבל זה לא שינה יותר. מפל מוכר של דם געש מגרונו של הספרדי, וידיו התקרבו כדי לנסות לעצור את הזרימה.

הנסיכה קורי ראתה כוהנים מבצעים את הטקס רק פעם אחת, אבל היא הייתה צאצאית-השמש, וידיה ידעו את הדרך. ידה האחת הרימו את סנטרו של הקפיטן למעלה, בעוד ידה השנייה פתחה את הפצע הפעור ונכנסה פנימה. עצמות הסרעפת שרטו את זרועה. מזווית עינה היא יכלה לראות את מבטיהם מלאי החלחלה של הקצינים, מפנים את מבטם כדי להקיא. בצידה השני, החיילים נאבקו לטעון את אבק השריפה לתוך הרובים שלהם, בזמן שילדי הקצ'ואה הזועמים הסתערו עליהם באגרופים ואלות.

כשהנסיכה הוציאה את ידה מתוך הקפיטן, ליבו פעם בתוך ידה, והיא הרימה אותו מעל המזבח אל השמש, הדם מטפטף ממרפקה אל אפה ואוזניה. "<אל השמש שולח לנו תחזית,>" היא צעקה לתוך קול הצעקות ונפץ הרובים, "<סופו של הכיבוש הספרדי מגיע היום!>"

ריח הדם ואבק השריפה ממלאים את נחיריה, הנסיכה קורי מעכה את הלב בתוך ידה, וחייכה כשדמעות שטפו את הדם מפניה.

הרשמו כדי להתעדכן בסיפורים חדשים
  • Twitter
  • Facebook
  • Instagram

© 2020 דניאל רמבישבסקי. נבנה באמצעות Wix.com