הנופלים



בסטיאן ריינהרדט גסס, ולא היה שום דבר שהוא יכל לעשות בנידון.

הוא זכר היטב את הרגע שבו הוא הבין שהוא גוסס. הם היו בדרכם אל היער, על גבם גרזנים שאיתם יכלו לחטוב עצים עבור מערכת ההסקה של שומרי המחנה, כשתקף אותו התקף השיעול. השיעול היה רגיל, תופעה שגורה בין האסירים בתקופה הזאת של השנה. אבל כשהוא זיהה טיפות של דם על השלג לרגליו הוא ידע שסופו קרב. הוא מיהר לכסות את הדם, לפני שהשומרים החמושים ישימו לב, והמשיך בדרכו.

הוא חטב את העצים בפראיות בלתי אופיינית באותו יום, בניגוד לאדישות המנותקת שבה היה עושה זאת בדרך כלל. הוא היה רגיל להיכנע למונוטוניות של המטלות שנתנו לאסירים, שוקע בסוג של מדיטציה אפורה שהוטרדה רק כאשר קול צעקותיהם של השומרים סמר את שיערו. הוא אפילו התקשה להירדם באותו לילה, שוכב על המיטה הקשה ובוהה בתקרה חסרת הצבע, מחשבות דוהרות בראשו בקצב שונה מאוד מהעולם שבו הוא חי. זה נראה לו אירוני שלגלות שהוא גוסס גרם לו להרגיש חי פעם אחת אחרונה.

הוא זיהה את התסמינים של דלקת הריאות בקלות. הוא ראה אותם בעבר אצל החיילים שלו, במלחמה הגדולה, כאשר ישבו רועדים בשוחות של צרפת; אבל יותר לאחרונה, הוא ראה אותם אצל אסירים אחרים, שיום אחד לא קמו למסדר הבוקר, ונמצאו קודחים במיטתם. הם נלקחו למרפאה ולא שבו, והוא ידע שבקרוב גם הוא יעמוד בפני אותו גורל. היו לו כמה ימים לכל היותר.

כשהוא עמד במסדר הבוקר, נשימתו מוציאה אדים בקור הזריחה, הוא הופתע לגלות כמה הוא לא פחד מהמוות. הוא איבד את תשוקתו לחיים לפני זמן רב.

הוא ניסה לחשוב מה היה הרגע המדויק שבו זה קרה. הוא חשב על היום שבו המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית זכתה בבחירות במדינתו, וניפצה את תקוותיו בנוגע לנאורות של העם הגרמני, וחשב שזה בוודאי היה הרגע. אז הוא נזכר ברגע שבו הגסטאפו גררו אותו החוצה מביתו, מספרים לשכנים שיצאו החוצה שהוא קומוניסט בוגד, והוא הרגיש את צעקותיהם ואת החפצים שזרקו עליו פוגעים בו, וחשב שבוודאי זה היה הרגע שבו הוא הפסיק לרצות לחיות. לאחר מכן הוא נזכר ביום שבו הוא עמד עם האחרים למסדר בוקר, וראה אדם מבוגר שלא הצליח לעמוד ישר בחצר, והוא זכר את הצעקות של השומרים ואת הרעש של הרובה מפלח את האוויר, והוא הבין שהוא לא איבד את הרצון בבת אחת, אלא לקחו אותו ממנו בהדרגה, שלב אחר שלב.

כשחזר למיטתו באותו ערב, הוא הושיט את ידו למדף הקטן שהכיל את כל חפציו האישיים. הוא לא הכיל הרבה - לא היה בו כמעט מקום בלאו הכי - אבל כרגע נותרו רק תמונה של בנו, מקסימיליאן, והמפוחית שאותה הביא איתו מהמלחמה.

המפוחית הייתה המזכרת היחידה שהוא שמר מאותה תקופה נוראית בחייו, שלא רצה לזכור יותר לעולם. שומרי המחנה לא נתנו לו להכניס את המפוחית תחילה, מסבירים לו בקוצר רוח שלא יכל לקחת איתו שום דבר מתכתי. למזלו, אחד הקצינים זיהה אותו בתור חייל לשעבר של הקייזר, ונתן לו לשמור את המפוחית, תחת התנאי שלא ינגן בה במהלך שהותו במקום. הוא לא התקשה לעמוד בתנאי; לנגן דרש תחושת חיות שהוא לא הרגיש כבר הרבה זמן. הוא נאלץ להדוף אסירים אחרים שביקשו לנגן בה, ונראה שהם חשבו שיש משהו מאוד עצוב בכלי נגינה שאסור לנגן בו, אבל בסטיאן חשב שיש דברים עצובים הרבה יותר.

בזמן שבסטיאן גרף את השלג מהכניסה למחנה המאסר, הוא נזכר בוולפגנג, שנתן לו את המפוחית. הוא לא אהב להיזכר במלחמה הגדולה, אבל מרגע שהוא התחיל לחשוב עליה, התחושות באו בנחשול אחד גדול שסחף אותו אל העבר: הריח המתועב של צואה, בוץ ואבק שריפה; הדממה המוחלטת שנפסקה מפעם לפעם על ידי מטחי ארטילריה; החשש הבלתי נפסק שבטעות הראש יצא מחוץ למגבלות השוחות, לתוך הטווח של צלפי האויב; והגרוע מכל, הרעב שמילא כל נקבובית בגופו והמחלות שהשאירו אותו בקושי על סף החיים.

וולפגנג היה לבוש במדים מלאים ביום בו נפגע מרסיס. ארטילריה לא הייתה אפקטיבית במיוחד כנגד אויב מבוצר בשוחות, אבל מדי פעם פגז היה מצליח לנחות בתוך תחומי השוחה, או מספיק קרוב כדי שרסיסים יעשו נזק. הפגז הזה היה מספיק קרוב כדי למלא את החזה של וולפגנג בחורים, ובסטיאן אחז בידו של החייל הגוסס בזמן שחיכו לחובש, מרגיש את החלל בליבו מתרוקן עם כל רגע חולף.

"מזל מסריח, אה?" וולפגנג אמר, נשימתו מצפצפת, דם מבעבע מחזהו כל פעם שדיבר. "הנופלים לפנינו כועסים עליי."

היה מעט מאוד חיילים ללא אמונות תפלות. אצל וולפגנג, האמונה הייתה שהחיילים הגרמנים שנפלו במלחמה המשיכו לצפות בה, ושמרו על אלה שעדיין נלחמו. זה היה נראה לבסטיאן קצת מגוחך, אבל אם יש משהו שהוא למד בחייו זה לעולם לא לזלזל באמונתו של אחר. "למה שיכעסו עלייך?" הוא לא היה בטוח אם היה עליו לדובב אותו או למנוע ממנו לדבר, אבל הוא לא יכל לא לענות.

"כי לא ניגנתי להם כבר חודש," הוא אמר, משתעל קצת בסוף המשפט, מילותיו נחלשות כל פעם שדיבר. "הם תמיד באו לבקר כשניגנתי." המצמוצים של וולפגנג הפכו להיות כבדים, קצב הדימום מהחזה שלו הולך ומאט. לפתע עיניו נפקחו, והוא חיזק את אחיזתו בידו של בסטיאן. "אתה צריך לנגן להם," הוא אמר בדחיפות.

"אני?" בסטיאן הכיר את המפוחית של וולפגנג, והוא ידע לנגן קצת, אבל הוא לא חלק את האמונה בנופלים שממשיכים הלאה. הוא לא הבין כלום אז.

"כן," וולפגנג אמר בדחיפות של אדם גוסס. "אתה חייב להבטיח לי." אחיזתו התחזקה עוד פעם לרגע. "הנופלים ידעו מנוחה רק כשניגנתי להם, אתה חייב לנגן לנו במקומי…" עיניו נהפכו כבדות שוב. "אני צריך מנוחה…"

לבסטיאן לא נותרה ברירה אלא לנגן במפוחית כל ערב, עד סוף המלחמה. היא מעולם לא עזבה את צידו, והוא החליט שייתן אותה למקסימיליאן כשזה יהיה גדול מספיק כדי להבין את משמעותה. אבל העולם השתנה מהר מדי בשביל התוכניות שלו.

הוא התעורר בבוקר משיעול אלים במיוחד, והרגיש את ראשו קודח. ראייתו הסתובבה וגופו היה חלש. הסוף היה קרוב. אם פשוט יישאר במיטה שלו, השומרים יבואו לאסוף אותו לשהייה קצרה במרפאה, ואז הכל ייגמר. אבל כשעיניו נפקחו, מבטו נמשך אל המפוחית שהמתינה לו, עיניהם של וולפגנג והנופלים מביטים בו מאחוריה. הוא חטף עוד מבט בתמונה של מקסימיליאן, ואז קם על רגליו בכוח, דוחף את המפוחית לתוך הנעל שלו בזמן שהתלבש.

באותו היום הם הלכו לחטוב עצים להסקה שוב. השלג נמס ברובו, והעצים היו עירומים אבל יבשים. בסטיאן ידע שהנופלים רצו שהוא יעזוב, גם אם הוא מעולם לא רצה. הוא התקשה לשמוע להם; עבר יותר מדי זמן מאז שהוא ניגן להם. אולי בגלל זה הם נתנו לו להגיע לכאן: הם נתנו לו אזהרה אחר אזהרה, רחמניים יותר משהיו עם וולפגנג, אבל עיקשים לא פחות.

כשקבוצת האסירים הייתה באמצע דרכה בתוך היער, בסטיאן הרים את רגלו ונעלו, כאילו רצה להוציא ממנה אבן, אבל בין רגע המפוחית הייתה בידו, ואז בפיו. לקח רגע לפני שההבעות האדישות של השומרים הפכו מעוותות בזעם; רגע לפני שהדממה התמלאה בצרחות המאיימות שלהם; רגע לפני שהנשקים התרוממו באוויר, מכוונים אליו; רגע לפני שהאסירים האחרים התרחקו ממנו כאילו החזיק רימון בידו. הרגע הזה היה כל מה שהוא היה צריך כדי להוציא את הצליל הראשון מהמפוחית, ומשם זה היה מאוחר מדי.

ברגע שהיער התמלא בצליל המפוחית, הכל עצר. התווים פילחו את האוויר ואת הלב, ובסטיאן חשב לרגע ששלו הולך להתפוצץ. הוא לא ניגן במפוחית כבר יותר מעשרים שנים, ולרגע הוא חשש שלא יזכור את התו הבא, אבל כל תו היכה בו כמו פגז ארטילריה. היער כולו היה קפוא, לא מהשלג או מהאכזריות, אלא משירו האחרון של אוברסלוטננט בסטיאן ריינהרדט, ומרוחות המלחמה הגדולה שבאו להקשיב.

כשהיריות החלו, בסטיאן בכלל לא שם לב. היה נדמה לו שהן עומדות בקצב של המוזיקה, מלוות את המפוחית שלו בקצב שהרעיד את כל היער. הוא לא הרגיש את הכדורים בגופו, ורק אחר כך הוא הבין שזה בגלל שהכדורים לא פגעו בו. הוא המשיך לנגן עבור הנופלים במלחמה, את כל השירים שזכר את וולפגנג מנגן כדי לתת להם נחת. כל פעם שסיים מנגינה אחת, מילאה את ראשו עוד מנגינה, ואחריה עוד אחת. הוא נעצר רק כאשר הריאות שלו לא עמדו בזה יותר, והוא השתעל באלימות, הדם משפריץ על נעליו.

הוא קם וראה סביבו את גופותיהם של השומרים ושל האסירים מדממים על השלג והבוץ. עיני החייל שלו עקבו אחרי קו הירי שפגע בהם, והוא ראה עוד גופות על רצפת היער, מוטלים לצד מקומות המחסה שלהם. הם היו לבושים במדים הישנים של צבא הקייזר, מדי המלחמה הגדולה.

בסטיאן התקרב אל גופותיהם, וכרע ברך לצידם, נושא תפילה עבורם. הוא ידע שהנופלים ישמרו עליו. הם היו זקוקים לו, בשביל הנחת שלהם.

אוברסלוטננט בסטיאן ריינהרדט קם על רגליו והתחיל ללכת הרחק ממחנה המאסר. הדבר היחיד שהוא קיווה הוא שמקסימיליאן ינגן במפוחית עבורו. הוא היה זקוק למנוחה.

הרשמו כדי להתעדכן בסיפורים חדשים
  • Twitter
  • Facebook
  • Instagram

© 2020 דניאל רמבישבסקי. נבנה באמצעות Wix.com