גיבורים



המזרקה הייתה נטושה בשעה כזאת בלילה. היעדר בקבוקי הבירה השבורים והפיצוחים העידו שמנקי העיר הספיקו להגיע מאז סוף השבוע, ושחבורות הילדים לא החליטו להתפרע אחריהם. גם אם הם היו עושים זאת, הם מזמן היו עוזבים. המזרקה הייתה מקום מבודד ומקור קל לבידור, אבל בשעה כזאת של הלילה, ללא תאורה מלאכותית, היא הפכה להיות קצת מאיימת.

רעש פכפוך המים המרגיע הפך למנבא רעות ללא צלילי הצרצרים וחיות הלילה שהיית מצפה לשמוע לצידם. אפילו קולם העליז של מכוניות צופרות וטלפונים מצלצלים דמם בשעה הקטנה, והותיר רק את הרוח להאנח באי-נוחות. העצים הפזורים שהקיפו את הכיכר הקטנה התפתלו בתגובה, מנסים להמנע ממגע הרוח ומהחשיכה החונקת.

אחד השיחים בשביל הגישה רשרש, והרוח עצרה את נשימתה, העצים קופאים במקומם. במעלה השביל צעדה אישה בצעדים כל כך קלילים שקל היה לפספס את המשקל שהיא נשאה. עיניה האפורות התמקדו במזרקה במבט אדיש, והיא הידקה את אחיזתה בגרזן שבידה. היא התיישבה על שפת האבן של המזרקה, מתחמקת ממסטיק שהמתין ליושב הלא זהיר. את הגרזן היא הניחה בתוך המים, וזרמים דקים של דם החלו להתפשט ממנו במהירות.

האישה הביטה בגרזן המתנקה בסבלנות, כמו אדם שממתין למייבש כביסה כדי להוציא את החולצה האהובה עליו. את הבגדים שלה, שהיו מוכתמים בנתזים ציוריים של דם, היא לא טרחה לנקות.

כשנדמה היה שהרוח התגברה על ביישנותה והחלה לנשוב, שוב שלוותה הופרה. האשם הפעם היה גבר צעיר, שבפזיזותו להגיע קרע את חולצתו על אותו שיח שבו האישה נתקלה קודם לכן. הוא נעצר לרגע כדי לגעת בדם שיצא ממותנו, ואז הרים את מבטו אל המזרקה.

האישה שישבה שם נראיתה כמו אלה, ונשמתו נעתקה כמו הרוח. רגלה האחת נחה על הרצפה, עקבה מרחף מעט מעל האדמה, בעוד השנייה הייתה מקופלת מתחתיה, חושפת עור חלק שזוף עד למכנסיה הקצרים. חולצת הספורט השחורה הייתה צמודה לגופה, מדגישה את החזה שנע מעלה ומטה כשהיא נשמה. זרועה האחת שימשה משענת לגופה, בעוד השנייה הייתה עסוקה בליצור מערבולות קטנות במי המזרקה. אור הירח האיר על פניה חמורי הסבר, עיניה ממוקדות במים בעוצמה יוצאת דופן, השתקופתן מצטרפת לזאת של כוכבי השמיים. שיערה החום היה קשור בצמה ארוכה, אבל נראה ששיערה הפרוע לא נועד להשאר כלוא, וגדילים סוררים תיחמו את פניה בלי להסתיר אותם.

הגבר התקרב בהיסוס, כמו צייד שלא רוצה להבהיל שפן. "איילה?" הוא שאל בזהירות.

"מממ?" מבטה לא זז מהמים. "היי אמיר. אני מנקה את הגרזן," היא הסבירה.

היו הרבה דברים באיילה שהיו גורמים לכל אדם לברוח כל עוד נפשו בו. אבל בשביל אמיר, המבט שלא הסגיר שום רגש היה מהפנט; נתזי הדם על גופה ובגדיה היו כמו עיטורים על גבי יצירת אומנות, רק מעצימים את היראה שהיא עוררה. הדבר היחיד שהפחיד אותו היה הטון שבו היא אמרה את המילים, חצי-טון מעל קולה הרגיל.

אמיר התיישב לצידה. הוא יכל לראות את שיערותיה נעות כשהיא נשמה, מתנדנדות וחוזרות לרחף מעל פניה. "איך את מרגישה?" הוא שאל בהיסוס.

היא הרימה את מבטה אליו, עיניה אפורות, ופתחה את פיה להגדיר "בסדר". הוא יכל לראות את שפתיה עושות את התנועות הנכונות, את כתפיה נמשכות לאחור בעדינות, אבל הצליל מעולם לא יצא מפיה. היא הסיטה את מבטה שוב אל המים, והרימה את ידה לגעת בשפתיה, בודקת אם הן עדיין שם. הן היו שם, אדומות לעומת אצבעותיה החיוורות. היא מיהרה להוריד את ידה, מסיטה את שיערה רגעית.

"חשבתי ככה," אמיר הגיב ברצינות.

איילה החזירה את אצבעה לתוך המים, שכבר התחילו לקבל גוון ורוד, כשהדם התפשט ברחבי הבריכה. היא הביטה במערבולות ובאדוות העדינות שאצבעותיה שילחו, מרעידות את הכוכבים בפני הבריכה. "איך אתה הרגשת?" היא שאלה. "כשהרגת את אבא שלך?"

גופו של אמיר התקשח למשמע השאלה. "את לא הרגת את אבא שלך."

עיניה של איילה נפגשו עם שלו, שני סלעים יציבים שמאתגרים אותו להציע את האפשרות שמה שהיא עשתה היה פחות קשה. לרגע הוא רצה לעשות את זה, להגיד לה שאין לה מושג, שהיא לא נגעה בקצה הקרחון. אבל אז הוא נזכר באיך שהעיניים האלה נראו בדרך כלל: עיניים צוחקות, אפורות כמו שמי סתיו בהירים, נושבים רוחות שובבות. עכשיו הם היו האפור של שונית רדודה, קפואה ויציבה, מוכנה לרסק את הספינה הראשונה שתתנגש בה. הזעם התנקז במהירות , ואמיר שוב התמלא ביראה בפני האישה המדהימה שישבה לצידו.

"להרוג מישהו זה אף פעם לא דבר קל," הוא אמר בזהירות, ומיד איילה חזרה להביט במים, מפחדת להראות לו את תגובתה. "זה כמו לחצות נהר סוער בשחייה. לא כל אחד יכול לעשות את זה בלי להסחף עם השטף, וצריך להיות טיפש כדי לחשוב שלא תרטב." הוא חיפש לראות את התגובה בעיניה, ולא מצא שום דבר. הוא העדיף לפסוח על החלק החשוב, שהיה עדיף שלא תשמע: היה מאוד בודד בצד הזה של הנהר. אף אחד מהצד השני לא הבין את המחיר. "הכי חשוב זה לא לתת לזה להגדיר אותך, איילה," הוא הוסיף. "את הרבה יותר מזה. אסור לך להפוך את זה לחלק ממך."

זה גרר תגובה. זה היה מעודן, מצמוץ לא מתוזמן, חצי תזוזה של השפתיים, קפאון רגעי של האצבע שבמים. אמיר לא פספס אף אחד מאלה. אבל פעימת לב לאחר מכן, היא המשיכה כאילו כלום לא קרה. נדמה שהשקט עודד את הרוח, שחזרה לנשוב, העצים מתנדנדים בעצלות. "לא ענית על השאלה שלי," היא ציינה בשלווה.

אמיר נשם עמוקות, לא להוט לצלול לתוך אותו רגע בעבר שלו. הוא היה בן נוער, ומרבית חייו הבוגרים עוצבו על ידי השלכות ההחלטות שלו אז. את הרגע עצמו הוא זכר בבהירות מסנוורת. "הרגשתי צדק," הוא אמר, קולו נעשה נוקשה שוב. "הרגשתי כאילו העולם נשם לרווחה, עכשיו שסוף סוף מישהו שחרר אותו מההשפעות של אדם כזה. באבחה אחת, היקום נעשה מקום טוב יותר, והייתי מוכן לשלם את המחיר עבור כך בעצמי, וקפאתי לגמרי כדי לשלם אותו."

איילה הוציאה את אצבעה מהמים, וחיבקה את עצמה. אמיר יכל לראות את הסלעים מתפוררים, את האפור הופך לענני גשם סוערים. "צדק," היא חזרה. "זאת תשובה טובה. אתה חושב שזה מה שגיבורים מרגישים, כשהם הורגים?"

אמיר היה מבולבל. "סליחה?"

"גיבורים," היא הבהירה. "כשבאטמן הורג, אתה חושב שהוא מרגיש צדק?"

השאלה תפסה אותו לחלוטין בלתי מוכן. "אני לא חושב שבאטמן הורג."

הרוח נאנחה באכזבה, והעצים נענעו בראשם. איילה הרהרה בדברים, מרימה את רגלה השנייה אל ספסל הבטון, מחבקת את שתי ברכיה ומביטה אל השיחים הכהים בחשיכה. "נכון," היא אמרה, קולה מלנכולי. "באטמן תמיד כבל את האויבים שלו בשביל המשטרה. אפילו כשהם עשו דברים נוראים."

אמיר ראה את הקישור מאוחר מדי, אבל לא היה מוכן לוותר. "החיים קלים יותר בקומיקס. בעולם האמיתי אי אפשר לעשות את אותן ההחלטות. אני בטוח שטרומפלדור הרגיש צדק כשהוא הרג."

היא הנהנה, סנטרה נוחת על ברכיה. השיער על פניה התנדנד, ואמיר הרגיש צורך כמעט בלתי נשלט להסיט אותו אל מאחורי אוזנה. הוא לא העז. "אני לא חושבת שזה משנה. אני לא הרגשתי צדק כשהרגתי אותם."

"את הרגת אותם מתוך הגנה עצמית," הוא מיהר לומר. "הם היו הורגים אותך אחרת."

"הגנה עצמית," היא מלמלה. "אתה חושב שאם הם היו הורגים אותי, הם היו מרגישים צדק?"

אמיר פתח את פיו, אבל אף צליל לא יצא. קול המזרקה מילא את האוויר, רועש כמעט כמו אור הכוכבים. הוא לא יכל לשקר. הם היו משוגעים, פנאטים שהלכו אחרי אמונה עיוורת. כנראה שהם היו מרגישים צדק.

"אני חושבת שזה מה שמבדיל בין גיבורים לנבלים, לא? הגיבורים הורגים את מי שצודק, הנבלים את מי שעומד להם בדרך. אתה חושב שנבלים יודעים שהם הרעים? לא בחיים הקלים של הקומיקס. בעולם האמיתי."

המזרקה הייתה כולה בגוון אחיד של ורוד עכשיו. כשאמיר לא ענה, איילה הוציאה את הגרזן מהמים, מניחה אותו לצידה ומתיישבת בגב ישר. אבל כשהיא הביטה בגרזן, שעדיין היה זקוק ליד אנושית כדי לנקות את השאריות העיקשות של דם ואדם, כתפיה החלו ליפול.

"לא כל צדק הוא אמיתי," אמיר אמר, עיני האבן המתרככות של איילה צורבות אותו. "חיילים לא צריכים לרוץ לכלא של האויב. הומוסקסואלים לא צריכים לרוץ לעמוד הסקילה. ישנם אנשים עם חוש שגוי של צדק, ולהילחם בהם זה לא פחות נכון בגלל שהם בטוחים יותר בצדקתם."

"סבא שלי נפטר כשהייתי ילדה," היא אמרה, מתעלמת לחלוטין מדבריו. "לא הצלחתי לבכות. אני לא יודעת למה. זה הפחיד אותי כמעט יותר מהמחשבה שאני לא אראה את סבא יותר. כשאמא שלי ראתה, היא אמרה לי שזה לא משנה אם אני בוכה או לא. היא אמרה ששם למעלה, סבא יכול לדעת מה אני מרגישה, והוא מבין. כשהיא נפטרה, שוב לא בכיתי, אבל זה היה פחות נורא, כי ידעתי שהיא מבינה." היא הרימה את מבטה אליו אז, כל זכר לסלעים בעיניה נעלם, מותיר אחריו רק ענני גשם. היא נראיתה כאילו היא מצפה שהוא יאמת את דברי הנחמה של אימה, אבל אמיר לא יכל לעשות כלום חוץ מלהסתכל.

"אתה חושב שזה נכון?" איילה שאלה, קולה עכשיו קטן, אפילו הרוח משתתקת כדי שהעצים יוכלו להקשיב. "אתה חושב שהיא יודעת?.." קולה הלך ונחלש, גופה מתרופף. "אני לא רוצה שהיא תדע, אני לא רוצה שהיא תדע שהרגשתי איך זה להסתכל בעיניים של אדם גוסס, ומה התחושה של דם חם שמתיז על הפנים ושהרגליים מחליקות על הדם ואני לא רוצה-" ואז קולה הפך ליבבה, שהייתה כמעט חלק מהמשפט, בזמן שרגליה נפלו לרצפה. גופה כמעט נפל גם הוא, אבל אמיר תפס אותה בזמן, מרים אותה אליו, מחבק אותה.

הרוח נאנחה בעצב בזמן שאיילה בכתה לתוך חזהו של אמיר, גופה חלש מדי כדי להחזיק את משקלה, והעצים לא ידעו מה לומר. אמיר החזיק אותה ביציבות, מלטף את שיערה בניסיון לנחם. דמעותיה מהר מאוד הרטיבו את חולצתו, והוא הרגיש אותן צורבות את החתך במותנו. הוא רצה לבכות עבורה, אבל האמת היא שהוא הרגיש הקלה עצמה, עכשיו שהצד שלו של הנהר היה פחות בודד.


פוסטים אחרונים

הצג הכול
הרשמו כדי להתעדכן בסיפורים חדשים
  • Twitter
  • Facebook
  • Instagram

© 2020 דניאל רמבישבסקי. נבנה באמצעות Wix.com