אמצעים



הנמל החל להתעורר לחיים עם התקרבות 'מלכת הים' אל הרציף. לאונורה עמדה על הסיפון, מביטה אל המזח בחשש. היא הייתה לבושה בשמלתה הטובה ביותר, שהבליטה את כל הקימורים הנכונים וגרמו לה להרגיש מאוד לא בנוח. היא עשתה כמיטב יכולתה להעמיד פנים שהביגוד הזה רגיל עבורה, ושהעיר שמולה לא הרשימה אותה במיוחד.

המבנים הגבוהים והצפופים של ריטוויאל היו צבעוניים ומפותלים, חבוקים על ידי סמטאות צרות עמוסות בדוכני סוחרים. הרחוב הראשי של העיר, רחב בהרבה ממרבית הרחובות, המשיך בקו ישר מהנמל במעלה הגבעות שעליהם הייתה בנויה העיר, רחובות קטנים יותר מסתעפים ממנו כמו ענף ענקי של שווקים וחנויות. בראש הגבעה המרכזית של העיר, עמדו אחוזותיהם של עשירי העיר, עשויות משיש ונחושת ונוצצות לאור השמש. לאונורה הכריחה את עצמה להסיט את מבטה ולהביט ברציף שאליו הספינה כמעט הגיעה.

רנדולף בלט שם כמו הירח בשמי הלילה. הוא היה לבוש בגלימת קטיפה אדומה ארוכה, מתחתיה שריון נחושת נוצץ ומעוטר. הוא נראה שונה מאז הפעם האחרונה שלאונורה ראתה אותו, בטקס הסיום של אוניברסיטת הכישוף: בוגר יותר, קמטים מסביב לעיניו, לבן בשיערו החום. זה היה מראה מחמיא עבורו, היא הייתה חייבת להודות. במהלך הלימודים הוא תמיד היה התלמיד החרוץ ביותר, גם אם לא הטוב ביותר. היא חיבבה אותו, אבל הוא הגיע מבית אצולה שולי יחסית, והיא מבית האצולה החזק ביותר בריוויק, אז לא היה לה זמן עבורו. היא הצטערה על חוסר תשומת הלב עכשיו.

הגלגל התהפך אחרי הלימודים. רנדולף הקים עסק משגשג בריטוויאל, בזמן שהמשפחה שלה הייתה על סף פשיטת רגל. כשהיא חזרה מהלימודים, אמא שלה סיפרה לה על מצבם. לאונורה מעולם לא ראתה את אמה בוכה לפני כן. האישה המבוגרת ניגבה את דמעותיה במטפחת הרקומה שנשאה לכל מקום, וביחד הן החלו לרקום תוכניות כדי למלא מחדש את הקופה. לימודי העסקים באוניברסיטה השתלמו: זה דרש תכנית מדוקדקת ופגישות עם משקיעים ממדינות רחוקות, אבל המסלול לאיזון ספר החשבונות היה מובטח. הבעיה היחידה הייתה בטווח הקצר. אם נושים יתחילו להופיע בטירה, המשקיעים ימהרו לשמור מרחק. הדרך היחידה שלא עברה בקריסה היה נדונייה נדיבה.

הן עברו ביחד על רשימת החתנים האפשריים, ואמה הודתה לה על הקורבן שהיא עשתה למען המשפחה. לאונורה לא חשבה שזה כזה נורא. להתחתן עם אדם שעובד קשה כדי להרוויח את כספו נשמע לה מרגש, מבטיח אפילו. עדיף על הבן הבכור והמפונק של בית כזה או אחר. הדבר היחיד שהפחיד אותה היה שהיא עשויה להיכשל. מה אם רנדולף לא ירצה בה? מה משפחתה תעשה אז?

המלחים הורידו את הקרש אל הרציף, ולאחר מכן פינו לה את הדרך כדי שתרד ראשונה. ליבה פעם במהירות, אבל החינוך מגיל צעיר השתלם. היא צעדה באיטיות, שומרת על תנועות אציליות. רנדולף לא הסיר ממנה את עיניו בזמן שצעדה, והושיט יד כדי לעזור לה לרדת מהקרש. היא שלחה לו מבט סודי כשקיבלה את ידו, ואז חייכה בביישנות מקצועית, מסיטה את מבטה.

"ליידי לאונורה," הוא אמר בקול שקט, "לא איבדת אפילו רמז מהחן שלך. את יפה מתמיד."

"אתה מחמיא לי, לורד רנדולף," היא אמרה, מחייכת שוב. "זאת קבלת פנים יאה לנסיכה."

מאחורי הלורד הלבוש היטב המתינו מה שנראה כמו צבא של משרתים, ממתינים לשניים כדי לאסוף את הציוד שלאונורה הביאה איתה. שלושה אפיריונים המתינו להם על המזח: אחד עבור לאונורה ורנדולף, מפואר במיוחד, ועוד שניים, מרשימים פחות, עבור ראשי המשרתים שליוו אותה במסע לריטוויאל. לא היה צורך בכל האנשים האלה בקבלת הפנים - זאת הייתה דרכו של רנדולף להתרברב. לאונורה הייתה חייבת להודות שזה עבד.

"המזח כאן אף פעם לא יהיה יאה לנסיכה של ריוויק. אבל ישנה סעודת קבלה שממתינה לך באחוזה, כשנגיע." הוא חייך אליה חיוך איטי. "ישנם מקומות יפים יותר בריטוויאל, ואני אראה לך את כולם, אבל בוודאי תרצי להתרענן מהמסע קודם לכן." הוא החווה בידו אל האפיריון שלהם.

לאונורה הביטה באפיריון בהיסוס. נדרשו שמונה עבדים חסונים לשאת אותו, לבושים במכנסיים קצרים ונעליים מרופטות, על כתפם השריריות מקועקעת רונה סבוכה. עבד נוסף, עדין יותר ולבוש, המתין ליד הכניסה לאפיריון עם מדרגות עץ ניידות. לאונורה הייתה רגילה לכרכרות, וחיבבה רכיבת סוסים, אבל היא ידעה שבריטוויאל עבדות הייתה מותרת ואפילו הכרחית למי שרצה לבסס את מעמדו. ייקח זמן עד שתתרגל לכך.

היא חייכה אל רנדולף וצעדה לכיוון האפיריון. כשהתקרבה, העבד שלצד המדרגות קד קידה עמוקה, והיא זיהתה את אותה הרונה על כתפו מתחת לחולצה. היא השתדלה להתעלם ממנו בזמן שקיבלה את ידו של רנדולף כעזרה. בזמן שהלורד נכנס אחריה, רבי המשרתים שלה החליפו פקודות עם אלה של רנדולף, ואנשים החלו לרוץ במעלה ובמורד הסיפון.

האפיריון היה יציב בהרבה מהכרכרות שאליהן היא הייתה רגילה, לא קופץ מעל כל לבנה חסרה ברחוב, אבל היה איטי באופן מתסכל. היא הביטה בשותפה למסע, שהיה עסוק בלבחון את הרחוב הראשי שאותו עברו.

"אני מופתעת שדווקא אתה בחרת לוותר על קריירה של קסם בעבור אחת של עסקים," לאונורה אמרה בטון נעים. "נראה היה שהשקעת את כל כולך, בימי הלימודים. פרופסור גולדין אמר שבכל מה שנוגע לארטיפקטים קסומים, אשף כמוך מגיע פעם בדור."

הוא חייך אליה. "פרופסור גולדין היה מורה טוב ואדם אדיב, אבל חסר מעוף, לצערנו. עם הכישורים שלו, הוא היה מבוזבז באוניברסיטה. הייתי טוב בלימודים מכיוון שאני מאמין שאדם צריך להיות טוב בכל דבר שהוא עושה, אבל במהרה גיליתי שאיני מתאים לחיים במעבדה."

"במקום זאת, עולם כריית הנחושת קרץ לך?"

הוא צחק. "נחושת היא אמצעי, כשם שקסם וכסף הם אמצעים. הם הכלים שבאמצעותם אנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים בעולם הזה, דברים שלא יכולנו להשיג באף דרך אחרת." הוא הביט בעיניה וחייך כשאמר זאת.

היא הרגישה את הסומק עולה בלחייה, והרכינה את ראשה, חסרת מילים לרגע. היא כמעט שמעה את פעמוני החתונה, הדמעות זולגות מעיני אימה.

"מה איתך, לאונורה? הזיכרון הכי חי שלי מהאוניברסיטה היה העיניים נוצצות שלך בשיעור של פרופסור קנדל, ברקים מתזזים בין האצבעות שלך. את עדיין מנצלת את הכישרון?"

"לא תמונה נשית במיוחד," היא צחקקה באי-נוחות, מסיטה את מבטה שוב. "לא, אני חוששת שהכישור הכי חשוב שלמדתי באוניברסיטה הוא ניהול חשבונות. עבור האחוזה."

"כישור חשוב ללא ספק," הוא חייך בהערכה. "זה יפה בעיניי שמצאת את הדרך לנצל את הלימודים שלך כדי לעזור למשפחתך. זה לא פשוט לעשות משהו כל כך צנוע למרות הכישרון שלך. אבל כאן אני לא חושב שיהיה צורך רב בחשבון. הייתי שמח לראות שוב את הניצוץ ההוא בעינייך."

לאונורה הרגישה צמרמורת קלה עוברת בגופה, והייתה צריכה להתאמץ לא לרעוד כשחיוך כנה עלה על פניה.

הם חזרו להעלות זכרונות מהאוניברסיטה, והנסיעה עברה במהירות מפליאה. נדמה היה שתוך רגע הקצב האיטי הפך לעצירה. היא שמעה רעש עדין בזמן שעבד נוסף הניח מדרגות מעץ מבעד לכניסה. כשהם עשו את דרכם אל דלת האחוזה, רנדולף סיפר לה כיצד גילה שמסחר הנחושת בריטוויאל נשלט על ידי בורים חסרי יכולות, והחל להערים עליהם. "...הוא היה נשמע מאיים, עד שגיליתי שיש לו חיבה עזה להימורים בקוביה. באותו ערב, הגעתי לפני למכון ההימורים עם שק מלא בקוביות מזויפות. התחלתי לחלק אותם ל-"

הוא פתח את דלת האחוזה ונכנס פנימה, אבל בזמן שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוא השתתק, החיוך נעלם מפניו. לקח רגע לפני שהחיוך ירד גם משפתיה של לאונורה.

אדם שרירי וכהה עור עמד במרכז המבואה. על כתפו נח גרזן, נוטף דם אל הרצפה. כשלאונורה סובבה את מבטה, היא ראתה את חמישה גופות שומרים מפוזרות על הרצפה, ואדם נוסף, אוחז גרזן כבד, חוסם את דרכם חזרה אל הדלת. ליבה קפא במקומו.

רנדולף הרים את ידו, אבל לפני שהוא הספיק אפילו ללחוש את המילה הראשונה, היא ראתה אלה עפה באוויר ופוגעת בזרועו ברעש ריסוק מעורר חלחלה, העצם שלו בולטת אל מחוץ לעור בין רגע. היא צעקה לפני שהצליחה לעצור את עצמה, והרגישה את גופה מגיב בצורה אינסטינקטיבית לחלוטין. החשמל הסטטי ליטף את גופה. הברק שיצא מידה פגע היישר באישה שהטילה את האלה, מטילה אותה לאחור עד שנגררה על רצפת השיש ברעש צורם. הברק עדיין ריצד בין אצבעותיה, ובין רגע היא הטיחה עוד אחד אל האדם הגדול עם הגרזן במרכז החדר. הוא הרים את הלהב, והברק פגע בצד המחודד, חורך אותו ומעביר זרמים דרך גופו של הלוחם הגדול. הוא הוטח לרצפה, ושיניו חרקו כשהברק השני שירתה פגע, גורם לכל שריריו להתכווץ.

היא קפאה כשהיא הרגישה מתכת קרה נוגעת בצווארה. "אין שום סיבה שאת תפגעי כאן היום, מיליידי," היא שמעה קול לוחש באוזנה, ריח דגים ממלא את נחירייה. "את לא חלק מזה."

היא לא העזה לזוז. הלוחם המגודל במרכז החדר שלח בה מבט מעריך אחד, ואז הנהן, מפנה את ראשו לרנדולף, ששכב על הרצפה, מערסל את ידו ונאנק. "אתה בוודאי לא זוכר אותי," הלוחם אמר, הגרזן מסתובב בידו. "אתה בוודאי לא זוכר כשפקדת על האנשים שלך לחטוף את אישתי והותרת להם לאנוס אותה. אתה בוודאי לא זוכר כשהורית להם להרוג את חברי הטוב ביותר, כדי ללמד אותנו את גורלו של העקשן. אני מניח את זה, מכיוון שכל מי שנמצא כאן היום זוכר שעשית לו את זה, אבל אף אחד מאיתנו לא הכיר אחד את השני לפני שחרכת את הסמל שלך על הגוף שלנו."

הלוחם משך את החולצה מהכתף שלו, חושף את הרונה שאותה לאונורה ראתה על כל העבדים. רנדולף גיחך, ואז צחק כשהוא ראה את הסמל. "עבדים?" הוא קרקר מהרצפה. "אתם עבדים שלי?"

"אבל אני מבטיח לך שאותי אתה לא תשכח," הלוחם אמר, בקולו של אדם שלא התכוון לתת לדבר להפריע למילים האחרונות שהתכוון לשאת. "אתה תלמד שאת אנשי ההוטו לא ניתן לשעבד." הגרזן שלו עלה גבוה, ולאונורה צעקה בבהלה.

רנדולף הרים את מבטו, ולפתע היא ראתה אור בוהק מתוך עיניו. נדמה שהחדר קפא אחרי שעשה זאת. הלוחם קפא עם הגרזן בידיו, והיא הרגישה את הנשימות של האדם שמאחוריה מאטות. רנדולף קם באיטיות בעזרתו ידו הבריאה, ואיש לא זז. הוא הרים את ידו בתנועה אוורירית ועיניו בהקו חזק יותר. הסמל החרוך על כתפו של העבד בהק יחד עם עיניו של רנדולף, ולפתע לאונורה הרגישה את היד האוחזת בה רועדת. אימה מילאה את פניו של לוחם ההוטו שמול רנדולף בזמן שגופו קרס לאט לאט לאחור, הגרזן נופל ברעש גדול.

לאונורה השתחררה מהיד שאחזה בההאדם שאחז בה קורס. מבעד לחלון היא ראתה את העבדים קורסים תחת משקל האפיריון, גופם מפרכס על האדמה.

"אתה טועה," רנדולף אמר, עיניו עדיין זוהרות, בעודו מתכופף להרים את הגרזן מהרצפה בידו הבריאה. "אני זוכר אותך ואת אנשי ההוטו שלך. אתה טועה אם אתה חושב שזה היה קל עבורי, להיות חלק המזוועות האלה, אבל כל זוועה וזוועה היא לקח שנלמד בדרך הקשה ביותר." הוא התאמץ כדי להרים את הגרזן הכבד מהרצפה, אבל אז לחש כמה מילים, ולפתע שיחק בגרזן כמו ילד עם מקל שמצא ביער. "אבל אתה טיפש אם אתה חושב שהייתי נותן לעבד להיות הסוף שלי, ואתה טיפש עוד יותר אם אתה לא מבין את ההשלכות של מה שניסית לעשות כאן. אתה יודע דינה של משפחתו של עבד שברח. אישתך יכלה לחיות בשלום, אילולא גזרת עליה את מותה." לאונורה מצאה את עצמה צווחת שוב כשרנדולף היכה בראשו של הלוחם חסר האונים בצידו הקהה של הגרזן.

"הרגת אותו," היא אמרה בתדהמה.

"לא, הוא רק איבד את ההכרה," רנדולף אמר, צועד לכיוונה. "אל תרחמי עליהם. אני יודע שזה קשה, אבל כעבדים אנחנו נותנים להם יותר משמעות משאי פעם יכלה להיות להם. אמצעים להשגת מטרות גדולות." הוא נגע בכתפה, והיא נרתעה ממנו.

"אמצעים??" היא שאלה בכעס. "הם אנשים! עבדים הם גם אנשים!"

"בקושי," רנדולף אמר בטון מרגיע. "את לא צריכה לראות אותם ככה, לאונורה. הם היו חסרי משמעות בלעדינו. עובדי אלילים, פשוטי עם. בואם לעולם היה בלתי מורגש בדיוק כמו עזיבתם אילולא הייתי עושה בהם משהו."

"משהו כמו לכרות נחושת, כדי שתוכל למכור אותה לריוויק?" היא שאלה, הזעם עולה לראשה במהירות. "להעמיד פנים שאתה בעל של עסק רגיל, בזמן שאתה מענה אנשים?"

"ריוויק צמאה לנחושת הזאת. זו לא אשמתי שהם מעדיפים לעצום את עיניהם למחיר."

היא התיישרה במקומה. "כשידעו מה המחיר, הם לא ישלמו! אף אחד לא יקנה ממך נחושת יותר!" עיניה רשפו, והיא תהתה אם הוא ראה את הניצוץ בעיניים שאליו הוא התגעגע קודם לכן.

רנדולף התקשח כשהוא הביט בה. "האצילים של ריוויק תמיד היו רכים מדי לעשות את הנדרש בשביל לקבל את מה שהם רוצים מהעולם סביבם. הם צריכים אחרים שיעשו את זה בשבילם, והם משלמים הרבה בשביל זה, אפילו אם הם לא יודעים זאת. הבורות שלהם שווה הרבה כסף, לאונורה. הרבה מאוד כסף."

"אתה חושב שתוכל לשלם לי כדי להיות בשקט?"

"המשפחה שלך על סף קריסה. את חושבת שאני לא יודע את זה? אני יכול להציל אותה."

"זה לא שווה את זה. לחיות עם הידיעה הזאת לא שווה את זה."

הוא האדים קצת, ואז הפנה אליה את גבו. "זה חבל. חשבתי שאת מבינה שלפעמים צריך לעשות דברים לא נעימים כדי להשיג את מבוקשנו." הוא הסתובב אליה בחזרה בתנועה אחת, והיא הרגישה מכה חדה במותנה שגרמה לה ליפול לרצפה. היא ניסתה לקום בחזרה, אבל נעצרה כשהיא הרימה את מבטה וראתה את תחתיתה של השמלה שלה לצידה. לקח לה רגע להבין שהשמלה עדיין הייתה מחוברת לרגליה, ושאלה כבר לא היו חלק מגופה. היא הסתכלה למטה, והרגישה קור מטפס אליה מבטנה, ליבה מתהפך כשראתה את רצף הקרביים המחריד שבו הסתיים גופה.

"זאת תהיה מכה קשה עבורי כאשר משפחתך תגלה שנהרגת כאן, בזמן הפיכת עבדים," רנדולף אמר, מסדר את שיערו. "אבל פחות קשה מאשר אם תפתחי את הפה שלך." לאונורה ניסתה לפתוח את פיה כדי לדבר, אבל אף קול לא יצא. היא ניסתה להזיז את ידיה ולא הצליחה. "חבל שהבאת אותי לכאן, לאונורה. אני אצטרך למצוא מישהי אחרת להתחתן איתה בשביל תואר אצולה. אמצעי אחר, יותר טוב ממך. ואז אעשה את כל הדרוש כדי להשיג אותה."


פוסטים אחרונים

הצג הכול